הקולנוע של יהוד

אני יכול להעיד על עצמי, שאני לעולם לא מוותר לאף אחד שמנסה להתעמר בי. לא משנה כמה הוא יותר חזק ממני, הוא ידע שיקבל קרב אדיר, וכן ידע שאם הוא מחפש פראייר, הוא טעה בכתובת.
העניין הזה התגבש אצלי בערך בגיל עשר, בסוף שנות השבעים.
באותה תקופה פעל הקולנוע ביהוד במתכונת "חמש, חמש,חמש".
בכל ביום חמישי הוקרן סרט, בשעה חמש, בחמש לירות.

בקבוק 7UP צילום: Lynette

בקבוק 7UP צילום: Lynette

אימא שלי היתה נותנת לי עשר לירות שגם הספיקו לשקית של תורמוס, לפחית של 7-UP עם אותיות בערבית שהוברחו מעזה, חבילה קטנה של שלווה צבועה בצבעי מאכל זרחניים שהגיעו מהכור הגרעיני בצ'רנוביל ולקינוח מסטיק קטן ועגול, ממולא באבקה חמוצה, שניתן היה להבריק בעזרתה אסלות.
הסרטים שהוקרנו באירועי "חמש,חמש,חמש" היו כל כך עלובים, שתמיד הייתי בטוח שבעלי הקולנוע היו קונים אותם מהומלסים שחיטטו בפחים של בתי קולנוע בתל אביב.
בכל פעם כשהגעתי לקולנוע ביהוד, אלמנט ההפתעה היה מושלם. אף פעם לא היה לאף אחד מושג איזה סרט אמור להיות מוקרן היום. בתוך בית הקולנוע תמיד היינו מתקבצים סביב "יודעי דבר" שטענו שיש להם קשרים עם המקרין שסיפר להם שהיום יוקרן סרט מסדרת "טרזן". כמובן שהקשר בין הנבואות הללו לבין המציאות היה יותר רחוק מההורוסקופ ב"לאישה", זאת מכיוון שלמקרין עצמו לא היה מושג מה יקפוץ על המסך כשהוא יכניס לתוך המקרנה את ערימת הפילים שהייתה זרוקה מולו על הרצפה.

קולנוע צילום: philld

קולנוע צילום: philld

כשהסרטים הללו הגיעו לבית הקולנוע ביהוד, הם כבר היו יותר שחוקים ממורה לגיל הרך, שעה לפני הפנסיה. הם נקרעו בכל כך הרבה מקומות, נתפסו במקרנות, נחתכו והודבקו שנית, עד כי לא פעם הסרט התחיל מהאמצע, חזר להתחלה ודילג משם לסוף. משהו כמו ציור של פיקאסו, אבל בסרט.
במהלך כל הסרט הצופים היו יושבים באולם ומנסים לשחזר יחדיו בדמיון את החלקים החסרים, תוך ויכוח סוער ורווי יצרים.
פס הקול הצורמני היה משולב בצלילי בקבוקים מתגלגלים ושריקות רמות בכל פעם שהסרט נתקע.
הז'אנרים השולטים היו: סרטי מפלצות, סרטי טרזן, מערבונים וסרטי קראטה.
ובכן, ביום חמישי אחד, נכנסתי כהרגלי לבית הקולנוע בהתרגשות, והתיישבתי על אחת מכיסאות העץ החורקים. שמתי רגלים על הכסא לפני, ניזהר מאוד שלא ללחוץ יותר מדי עם הרגליים ולהביא לך שכל שורת הכיסאות תיעקר ממקומה ותיפול לאחור, כמו שכבר קרה לא אחת בעבר.
הסרט התחיל ועל המסך הופיע אחד מגיבורי ילדותי, הלו הוא "ברוס לי", שזכה לתשואות רבות מהקהל.
בגרסת "קולנוע יהוד" לסרט, אנו מתחילים את ההיכרות עם הסיני הנמרץ כשהוא כבר עמוק באמצע קרב סוער עם בערך מיליארד סינים אחרים שמנסים להרביץ לו, אבל תוקפים אותו כמובן בזה אחר זה מתוך נימוס.
כל יושבי האולם מתווכחים "על מה ולמה המכות?". אחד אומר שהרגו לברוס-לי את המורה, השני אומר שחטפו את חברה שלו והשלישי מציע שאולי אחד הסינים עשה לברוס-לי רעש צורם של גיר על הלוח בבית ספר וזה עיצבן את גיבורינו שהחליט לנקום.
הסרט המשיך בקרבות שונים ומשונים בין ברוס-לי לבין אלף כבאים, שישים שודדים, שבעה גמדים וארבעת המינים.
את כולם ברוס לי הביס בקלות מקוממת ובאלגנטיות.
ההשפעה עלי הייתה טוטאלית. יצאתי מהסרט מרחף. מדלג על בהונותי, מוציא קולות של חתול מיוחם ומביט לכל הצדדים בחדות חושים, ממתין להכות שוק על ירך כל סיני שיעז לקפוץ עלי מאחורי פחי הזבל.
תוך אקסטזת הקרטה שאחזה בי, עשיתי טעות בשיקול הדעת ועברתי דרך גן העצמאות.
אם היה ווויז ב 1978, הוא בטח היה ממליץ לי לחשב מסלול מחדש עקב עומס ערסים בדרך.
הספקתי לצעוד בדיוק חמישים מטרים לתוך הפארק לפני ש נתי כהן והלהקה שלו והגיחו אי שם מאחורי האנדרטה לנופלים…..איזו נפילה!
נתי כהן (החלפתי את השם למען יאריכון ימי…) היה נער בן אחת עשרה, שהיה ידוע ביהוד כ"נאחס צאן ברזל".
נכון שרופאים אומרים תמיד שאם אישה בהריון מעשנת, אז היא בעצם מרעילה את העובר שלה?
ובכן במקרה של נתי, הוא התחיל בעצמו לעשן סיגריות כבר ברחם והרעיל את אימא שלו.
את הסכין הראשונה שהיתה לנתי, הוא גנב מהמוהל שלו.
כבר בגיל שנתיים הוא גבה מילדים בגן פרוטקשן-במבה.
בגיל שש כבר עצרו אותו נוהג ברכב גנוב, במהירות מופרזת ובשכרות.
אבא של נתי לא אהב לשמור דברים בבטן, לכן הוא העדיף להעיף כל דבר שהיה ברשותו דווקא לתוך הבטן של נתי.
ובכן, כשזיהיתי את נתי והלהקה שלו מתקרבים אלי, עשיתי פרצוף של נהג שעובר ליד מכונית משטרה ומנסה להראות הכי לא עבריין תנועה שיש.
זה אף פעם לא עובד עם השוטרים וזה גם אף פעם לא עבר על נתי.
נתי והלהקה הקיפו אותי מדי. נתי דרש ממני כסף. אמרתי לו שהכסף האחרון שהיה לי הושקע בשוקולד פיצפוצים. נתי התקרב והבטיח לפצפף לי את הפרצוף.
התרשמתי מאוד מהקישור המילולי שנתי עשה, אבל רגע אחר כך נפל לי האסימון. אני מתכוון מילולית. נתי הדביק לי סטירה בפנים עם אסימון בידו שהשאיר לי הטבעה חיננית על הלחי.
ופה בה הטוויסט המפתיע בעלילה.
בדרך פלא השתלטה עלי רוחו של ברוס-לי.
נעמדתי על רגל אחת והושטתי את שני הידיים מקופלות לפנים בתנועת "הנחש הדרוך"
נתי הביט בי בבוז אדיש במבט "השימפנזה המוגבלת".
בטירוף חושים מוחלט התנפלתי בחמת זעם על נתי והתחלתי לשלוח בעיטות ואגרופים לכל עבר. נתי ההמום נסוג לאחור ונפל על הרצפה. התנפלתי עליו, תפסתי בגרונו וניסיתי לחנוק אותו. ככל שנתי ניראה מבוהל יותר, כך גדלה חמת זעמי….ואז….
כבו האורות בקולנוע…
חיכיתי להקרנת הסרט, אבל זה לא הגיע….
אחר כך סיפרו לי עוברי אורח ששלושה מחברי הלהקה של נתי הרימו יחד קרש גדול ודפקו לי אותו בראש.
מאז נתי וחבורתו לא התעסקו איתי יותר. הם אמנם ידעו שהם יכולים לגבור עלי, אבל למה להם? יותר פשוט למצוא איזה ילד פראייר אחר. אחד כזה שלא מחזיר מכות ובעיקר לא עושה בדרך קולות מרגיזים של חתול מיוחם.
שיעור לחיים.

הקרחת של המורה גל

במשך שנים רבות היה רק שריף אחד ובלתי מעורער בבית הספר היסודי מאוד על שם "דוד רמז". מדובר בסגן המנהלת, שהיה ידוע יותר בכינויו – "המורה גל".
אדם יקר, עם לב זהב, גוף קטן, אבל אישיות ענקית.
המורה גל היה מומחה לחקלאות, מה שעזר לו לגדל כוסברה ונענע בגינת בית הספר, אבל זה לא עזר לו לגדל אף שיערה אחת על הראש.
כשהמורה גל היה גוער בתלמיד שעשה מעשה שלא יעשה, הקרחת שלו נצצה כל כך, שכל מה שהתלמיד חשב עליו היה בדרך כלל:
"אךךךךךךך…….איך בא לי לשלוח עכשיו את היד ולהעביר לו איזה סיבוב על הקרחת… "
לעשות למורה גל סיבוב על הקרחת זה היה מן חלום נסתר של כל תלמיד ב"רמז", חלום שכל אחד מאיתנו ידע שלעולם לא יתגשם.
זה היה כמו…להיות במיטה בשלישיה עם עופרה חזה וירדנה ארזי.

איש עם קרחת צילום: Gage_Skidmore

איש עם קרחת צילום: Gage_Skidmore

ואז הגיע פורים.
וכיוון שבזמנו עוד לא ידענו שאפשר לקנות תחפושות מוכנות בפיראט האדום, אז היינו צריכים לאלתר תחפושות בעצמינו.
רצה הגורל ובבוקר פורים הגיע אלינו הביתה דמארי מהדודים בשביל לתקן איזו נזילה, והשאיר אחריו בטעות חבילה גדולה של פשתן.
זה הספיק לי.
הדבקתי על פנים את חבילת הפשתן, התעטפתי בסדין לבן והינה אני רב "באבא" מרוקאי, אוריגינל.
הגעתי כך לבית הספר והחגיגות היו בעיצומן. הכיתות הוסבו לתחנות משימות ומשחקים, דוכנים ברחבה המרכזית, מוזיקה משעשעת בוקעת מהרמקולים בצליל צורמני, מורים מחופשים…חגיגה!
ואני ממסתובב לי ברחבה, מתגרד כהוגן מהפשתן על הפנים, צועד לאט לאט, משתדל שלא לדרוך לעצמי על הסדין.
ואז זה קרה…
אי שם מבין ים התלמידים…פסע לכיווני מעדנות המורה גל עם כובע של סרג'יו קונסטנזה על הראש.
האינסטינקט הראשוני שלי היה להביט בו במבט מיתמם של "מה כבר עשיתי?…נשבע לך שזה לא אני…", אבל הוא חייך אלי בעיניים רכות, נעמד מולי ואמר:
"תברך אותי, רבי".
"מה??" שאלתי בתדהמה. למרות שהבנתי את העברית שבפיו, משהו שם לא התחבר לי קוגניטיבית.
"תברך אותי", הוא חזר, הוריד את הכובע והרכין קלות את ראשו לעברי.

הקרחת הביטה בי במבט חודר ואני הישרתי בה מבט, מהופנט כמו כלב רעב שעוקב אחרי גלגל שווארמה נוטף שומן כבש.
כל התלמידים בחצר קפאו במקום. העולם סביבי עצר מלכת ודממה ירדה על הרחבה. הכלבים הפסיקו לרדוף אחרי החתולים, הציפורים רבו על מקומות צפייה נוחים על חוטי החשמל. אפילו הרמקולים הצורמניים הפסיקו לפעול ונתנו כבוד למעמד.
כולם חיכו לראות מה יקרה….
אני הבטתי סביבי, המום…מנסה לשאוב כוח מההמון…
בזהירות, בזהירות, שלחתי יד רועדת לכיוון פדחתו הנוצצת של המורה גל, הנחתי אותה עליה בעדינות והתחלתי מברך בשקט….
יברכך השם וישמרך…
ברגעים הראשונים היד היתה מאובנת מהתרגשות, אבל ככל שהברכה התקדמה הרגשתי איך כוח אדיר מתחיל להזיז לי את היד בתנועות מעגליות. בהתחלה בקטן…אבל מהר מאוד הלכו וגדלו, הלכו והתרחבו עד שהפכו גדולות כל כך ואגרסיביות, באופן שהיה ניתן לנקות איתן בקלות שימשה קדמית של משאית סמי-טריילר אחרי שבוע במחצבה.
לקח למורה גל דקה אחת ארוכה מדי על מנת להרגיש שהרב שלפניו יותר מדי נלהב לברך אותו….ואת בני ביתו…ואת כל החפץ בייקרו…ואת כל שכניו…ואת האבנים שבכליותיו…ואת התרנגולות שבחצרו…ואת העופות שבמקפיאו…ואת הוידיאו שבביתו…ואת השערות שעל ראשו…טוב, נו, אולי לא את השערות שעל ראשו…
אני חושב שהמורה גל נשבר בשלב שהתחלתי לברך אותו "ליציאות רכות ולגבינות קשות".
הוא הודה לי בנימוס, חבש שוב את כובעו והלך משם כלעומת שבא, משאיר אותי מאחור בשיאה של אקסטאזת קדושה נבואית.
שניות ארוכות עמדתי שם עם חיוך של בתול שיצא כרגע מהאחוזה של יו הפנר. אט אט התחלתי לחזור אלי חושי ולהביט סביב בתלמידים ובמורים ההמומים.
גרוני היה יבש מהתרגשות. בצעדי כלה בחופתה חציתי הרחבה לכיוון הברזייה והתלמידים פתחו בפני את הדרך כמו משה רבנו בים סוף.
הייתי בלתי נגיש…הייתי מורם מעם.
מאז, תלמידים יודעי דבר הפליאו בסיפורי "ליאור והסיבוב על הקרחת". רבים מהם יכלו להישבע שראו במו ענייהם איך הענקתי למורה גל באותו המעמד גם עיסוי רכות מרענן, רפלקסולוגיה בכף הרגל וטיפול באבנים חמות.

הראשון שהעז לגשת אלי באותו היום היה ניר מנקי, שלמד בשכבה מעלי.
הוא נעמד לצידי, שלח יד עוטפת דרך גבי ועד לכתף הרחוקה וגרר אותי לצד הרחבה, דרך ההמון המעריץ, מביט לכול הכיוונים במבטים קשוחים, כמו היה שומר הראש החדש של אדמו"ר קהילת "רמז".
תוך הצעידה אל החורשה, הביט בי במבט מתרשם ואמר לי בחיוך :
ואללה ליאור….
לא יודע מה הקשר בינך לבין רבי, אבל תאמין לי….אלוהים היום היה אתך.

הכדור של סעדיה חתוכה

בשנת 1982 שיחק בקבוצת הכדורגל של פועל יהוד, שלום רוקבן, אולי אחד משחקני הכדורגל הפנומנאליים שנולדו בישראל.
שלום חלה בילדותו בפוליו ולמעשה עד גיל 16 בקושי הלך. אבל מרגע שהלך, לא הפסיק לרוץ, ממש כמו בתול בן שלושים שמקבל ביום בהיר אחד לנהל בית זונות תילאנדי.
עד מהרה הוא הפך להיות שחקן כדורגל גדול, אבל עם בעיה אחת קטנה. רוקבן הבין את המשחק בצורה מעט שונה מכולם. הוא אמנם ידע שעל המגרש עומדים בסה"כ 22 שחקנים, אבל מבחינתו זה אמר שזה הוא – כנגד כל ה21 האחרים.
מהרגע שהכדור היה מגיע אליו לרגל, שלום היה שועט לעבר השער, תוך שהוא מלהטט בכדור ומנסה להתחמק בדרך גם משחקני הקבוצה שלו.
אחרי ניסויים רבים, הגיעו השחקנים למסקנה שהדרך היחידה לעצור אותו היא באמצעות בעיטת מספרת לחזה או לראש. במקרה כזה, השופט היה מוציא בליית ברירה את השחקן הפוגע, אבל אחרי המשחק מזמין אותו לבירה ואפילו לארוחה, במיוחד אם הפגיעה היתה מצליחה להשבית את רוקבן ולהוריד אותו מהמגרש לכול הרוחות.
אנחנו האוהדים היינו צופים ברוקבן רוקד עם הכדור על העורף ומסננים בין השיניים שני מילים בלבד:
"שלום, תימסור…..שלום, תתתייימממסססוווררר…"
אבל הוא…לעולם לא מסר.
להחזיק את רוקבן בקבוצה זה היה כמו לקבל במתנה פרארי, אבל בלי הגה ובלמים. ניראה טוב ועושה הרבה רעש, אבל לא ממש מספק את הסחורה.
עד אשר…ברגע אחד הכול השתנה.
כל מי שהיה בגיל ההכרה ביום ה19 במאי 1982, יודע בדיוק איפה הוא היה ברגע הזה.
גמר גביע המדינה בכדורגל.
מצד אחד נמצאת לא אחרת מאשר הפועל תל אביב האימתנית עם הכדורגל האיכותי של משה סיני, הבעיטות האדירות של ריפעת טורק והזינוקים בשער של אריה בז'רנו…
מולה עומדת…הפועל יהוד הקטנה, עם השיער של ויזן, העורף של רוקבן והשירים של שלומי שבת.
אני הייתי בן 12, אבל רצה הגורל ודווקא אז לא גרתי ביהוד. באותם ימים לא קלים, אימי התגרשה מבעלה השני ונישאה לשלישי (אבל מי סופר) ולכן עברנו לגור למשך שנה אחת בקריית אונו, בעוד שכל חיינו המשיכו להתקיים ביהוד כמעט כרגיל. בבוקר אימי היתה נוסעת לעבוד בקופת חולים ביהוד ולוקחת אותי טרמפ לבית הספר היסודי "רמז". בצהריים היא היתה מסיימת לעבוד ולוקחת אותי בחזרה לקריית אונו.
כך גם היה באותו יום מיוחד.
בעוד כל בני העיירה שלא זכו להיות באצטדיון הצטופפו להם יחדיו ביהוד מול מסכי טלוויזיה שחורים ולבנים, אני צפיתי במשחק לבדי בטלוויזיה שבדירה בקריית אונו.
המשחק התחיל….
תל אביב שולחת כדורים נהדרים לשער…יהוד שולחת אותם בחזרה ליציע…
תל אביב פורצת מהאגף…יהוד הודפת כדורים למזנון…
תל אביב יוזמת התקפה נהדרת…יהוד מרחיקה לחניון…
תל אביב מגביהה קרנות לרחבת ה 16……יהוד מעיפה כדורים לרחבת הכותל….
בוא נגיד, שאם בשנת 1973 היו יודעים לבנות בצה"ל בונקרים כאלה, המצרים במלחמת יום הכיפורים היו מטבעים את עצמם בתעלה ולא מחכים לאריק שרון שיבוא לכבוש אותם.
ואז…
בדקה ה 55…שלום רוקבן מעמיד כדור לבעיטה חופשית מחוץ לרחבה של תל אביב.
האדומים מכינים את החומה וכולם מחכים שרוקבן ירוץ ישר בשביל לבעוט בכדור.
אבל מה שלא יודעים בהפועל תל אביב, זה שלרוקבן יש רגל אחת קצרה ואחת ארוכה…ולכן רוקבן…לא יודע לרוץ ישר…
אז רוקבן רץ עם הצד לכדור…ובועט בעיטה משונה שיוצאת לו מסובבת יותר מהראש של אניטה פללי אחרי שהסניפה מאה ליטר של גז מזגנים.

פועל יהוד - הפועל ת"א הפועל יהוד זכתה בתוצאה 0:1 ישראל ששון מניף את הגביע במעמד הנשיא החמישי מר יצחק נבון

פועל יהוד – הפועל ת"א הפועל יהוד זכתה בתוצאה 0:1 ישראל ששון מניף את הגביע במעמד הנשיא החמישי מר יצחק נבון

הכדור יוצא לטיול, תוך שהוא מוסר ד"ש חמה לחומה שמצד ימין שלו, ומשם הוא מחשב מסלו מחדש ולוקח פניה חדה ימינה ישר לכיוון השער של בז'ראנו ונכנס לשם בלי לצלצל בפעמון ובלי לנגב את הרגליים בשטיחון שבכניסה.
…גווווווווווווווווווווווווווווול!!!
באותו הרגע אני קפצתי על הספות בטירוף, כמו גורילה שגילתה כרגע שהגוריל שלה יצא מהארון ובוגד בה עם אבי ביטר.
הצעקות שיצאו מגרוני, כמעט גרמו לאימא שלי לרוץ אלי ולתקוע לי זריקת אפידורל ישר בעמוד השדרה.
במקביל, ביהוד, עיירה שלמה נכנסה לטירוף, אנשים התחבקו והתנשקו, תימנים התחילו לדבר בספניולית, זוגות גרושים קרעו את הגט, ילדים נזרקו מהמרפסות במקום קונפטי, ציון מהפלאפל הלך לאכול חומוס בפינה הלבנה…
בהפועל תל אביב היו בטוחים שהמשחק עוד לא גמור, אבל אז הסתבר לאדומים האומללים שרק מהדקה ה 55 הפועל יהוד התחילה לשחק ברצינות את בונקר האמיתי שלה.. בכל פעם שחלוצי תל אביב התקרבו לרחבה של יהוד הם גילו שם כל כך הרבה שחקנים יהודים, עד שהם התחילו לזרוק מבטים לטריבונות בשביל לוודא שהאוהדים של יהוד לא לבשו במקרה חולצות של הקבוצה, ירדו לדשא והצטרפו למשחק….ורק אז הבינו שחקני הפועל תל אביב את משמעות ביטוי "לשחק עם הראש בקיר".
עברו 90 דקות. הגביע הוא שלנו!
ובעל הבית…מר סעדיה בן גוריון חתוכה…מכריז בזאת על הקמת מדינת הכדורגל היהודית בארץ ישראל…הלו היא מדינת הפועל יהוד!!!
והחגיגות יצאו לדרכן.

כדור הפועל יהוד

כדור הפועל יהוד

באירועי החגיגות קיפחו חייהם כמה כבשים שמנמנות וכן לכבוד האירוע, סעדיה חתוכה פתח בקבוק 777 מיוחד שהוא שמר בארון לפחות מ…הצהריים.
על הבמה עמד מלך יהוד גדול אחד פלוס בקבוק קוניאק או ברנדי בינוני, ויחד הם והכריזו שני הכרזות ענקיות:
1. שלושה ימי מאכל ומשתה מהודו ועד כוש וחופש מלימודים בבית הספר.
2. כדורגל לכול ילד, ילדה ורמש על פני אדמת העיירה.
וליאור הצעיר צופה בטלוויזיה מדירתו שבקריית אונו ועיניו נוצצות.
"שלושה ימי חופשה מלימודים!!!…תודה לך שלום רוקבן…תודה לך…משחרר תלמידים אסורים משביים…מתיר מורות עגונות…פותח שערי שמיים…סוגר שערי בית ספר…"
לקחו כמה שעות טובות לענני האלכוהול להתבהר ובעיירה כבר העביר זה לזה את הודעת ביטול החופשה מלימודים.
ככה זה היה ביהוד. בלי פייסבוק, וטוויטר ואינסטגרם. חמש דקות, וכל העיירה יודעת את כל מה שהיא צריכה לדעת….וגם את מה שהיא לא צריכה.
אבל אני ואימא שלי…אנחנו גרים בקריית אונו. היום היו קוראים לזה "איזור בלי קליטה".
בבוקר המחרת אימא שלי לא מעירה אותי לבית הספר- הלו חופשה!
היא נוסעת לבדה לעבודה בקופת החולים ואילו אני קם בתשע ויוצא מהבית ברגל לכיוון החברים שלי ביהוד, עם גופיה קרועה, כפכפים וכדורסל.
שעה אחרי כך, אני כבר ברחבת מגרש הכדורסל העלובה של בית ספר "רמז", זורק את הכדור לסל וממתין שילדים אחרים יתעוררו משנת החופשה שלהם ויגיעו למגרש למשחק של "שניים על שניים".
באחת הזריקות הכדור פוגע בטבעת וקופץ ימינה. אני מזנק אחריו, מאבד שיווי משקל ומרגיש איך גופי מתחיל בתנועת נפילה לעבר הרצפה ומוחי מתחיל לדמיין כבר את תחושת המפגש הכואב המתקרב עם רצפת האספלט הלוהטת.
אבל במקום זה…
במקום זה אני מרגיש מן רכות נעימה, כמו נפלתי על מזרן מים חלקלק, סופג, מחבק, ומכיל…
רק אחרי כמה שניות הסתבר לי שלמזרן הנעים הזה קוראים "החזה של מנהלת בית הספר "רמז", הגברת ענת דובדבני".
היא הביטה בי במבט המום, נגעל וזועם, כאילו אשתו של השטן עשתה הפלה והעובר נפל מהשמיים ישר עליה.
"ליאור!!!!????….מה!!!!??? אתה!!!!??? עושה!!!!!??? פה!!!!!???"
"א…אני….אני….משחק…כדורסל…המנהלת"
"באמצע השיעור!!!!???? בלי תלבושת!!!!???? יחף!!!!!!!????"
"א…אההה…איזה שיעור, המנהלת?….מה, את לא רואה כדורגל?…."
ובכן….
רק אחרי שאימא שלי הוזמנה בדחיפות לעזוב את קופת החולים ולהגיע מיד לחדר המנהלת, הובררה אי ההבנה ואני יצאתי מהמקרה יחסית בשלום.
אמנם שלושה ימי חופש לא קיבלתי, אבל הי!….זכיתי ליפול על המנהלת!
נ.ב
את ההכרזה השנייה, חתוכה אכן קיים…חלקית.
כל ילד ביהוד אכן קיבל משהו עגול שצבוע במשושים שחורים ולבנים.
זה לא היה בדיוק כדורגל, אלה יותר משהו שניראה כמו תוצאה של מה שנולד אחרי שכדורגל אונס בלון יומולדת.

הזריקה של מינה

אימא שלי, מינה גלבוע, הייתה רוב חייה אחות בקופת חולים כללית ביהוד.
יום אחד היה לי דין ודברים קשה עם אשתי, שתחיה.
הלכתי אצל אימא שלי להירגע על אוכל טוב.
כמו כל אימא פולניה שיודעת מה זה "אוכל טוב", היא לקחה אותי "לפונדק אקספרס".
ישבנו על קבבונים לשיחת "אם ואחות" מרגיעה.
ושם, ברגע מרגש אחד של שיא ביחסינו, היא הסכימה לחשוף בפני את הסוד שלה לזריקה מושלמת בישבן.

זריקה

זריקה

אז ככה,
כמובן שקודם כל משכיבים את הפציינט על הבטן, כך שהוא לא רואה מה האחות עושה שם בדיוק מאחורה.
יש לזה יתרון אבל גם חיסרון. כי כשהפציינט לא רואה, בצר לו הוא מחדד בהיסטריה ובחרדה את כל החושים האחרים שלו, כולל חוש שישי וחושחש. באופן בלתי נשלט הוא מנסה לנבא מתי תגיע ההתקפה ותנסה לפרוץ את חומות יריחו הפרטיות שלו.
אז איך אחות מתוחכמת ומנוסה הופכת את הבעיה ליתרון?
קודם כל מתקרבים עם המזרק לישבן ונוגעים בו עם קצה המחט בצורה עדינה ביותר.
באותו הרגע חיילי המשמר של הפציינט מקבלים קריאה של "נחש צפע" ומכווצים בעוז את שריר העכוז באופן בלתי רצוני והופכים אותו לכיפת ברזל.

ד"ר פויר והאחות מינה קופת חולים כללית

ד"ר פויר והאחות מינה קופת חולים כללית

אז מרחיקים את המזרק מהישבן לכדי שני סנטימטר וממתינים לרגע הנכון, כשהמחט מכוונת לכיוון המטרה, כמובן בלי שהפציינט רואה את זה.
בינתיים הפציינט המבוהל ממשיך כל הזמן הזה לכווץ את הישבן. לוקח לו בדרך כלל כמה שניות ארוכות, עד שהוא קולט שהייתה זו אזעקת שווא…ונרגע.
זה הרגע להסתערות אחת חדה ומהירה שתופסת את העכוז רדום בשמירה.
"ואיך כל זה קשור לזוגיות? שאלתי את אימא שלי.
"בן זוג הוא כמו ישבן! אף פעם אל תכנס בו כשהוא קשה ומכווץ. המחט שלך עלולה להישבר ושניכם תסבלו.
תן לאשתך יום יומיים להירגע ואז תראה שאפשר להיכנס לה לנשמה כמו חמאה"
עצה טובה חיים!
חג שצח לכווווולם!

אהבה חרדית

סיפור אישי משעשע עם ניחוח יהוד…
מאיר יעקובי ואני (שם בדוי) היינו חברי נפש עד שבגיל שתיים עשרה הוא פשוט נעלם לי ביום אחד. מסתבר שההורים שלו חזרו בתשובה ולקחו אותו מיהוד למאה שערים. בתחילת שנות השמונים, זה היה מן גל כזה ביהוד, שמשפחות שלמות עלו על קו הרכבת יהוד-בני ברק- מאה שערים. אולי מישהו יודע למה?
ובכן, חמש עשרה שנים אחרי, מאיר חזר ליהוד כאברך חרדי על מנת לשמש כרב הישיבה המקומית, או משהו כזה…

חרדי_חובש_שטריימל צילום: כיכר השבת

חרדי_חובש_שטריימל צילום: כיכר השבת

הסתבר שחברות ילדות אמיצה היא כנראה משהו שפאות וזקן לא מבטלים. כמעט פעם בשבוע היינו נפגשים במקרה ברחוב, מתחבקים ומתנשקים ונעצרים לשיחה פתוחה ואישית.
באחת מפגישות הרחוב הללו, נתקלתי במאיר כשהוא מהלך עם אשתו וששת ילדיו. פרט למאיר, כל המשפחה התרחקו ממני כמובן למרחק ביטחון והמתינו בסבלנות שנסיים לשוחח.
אני מצאתי את עצמי נגרר בלי להתכוון לשיחה על אלוהים, זוגיות, שידוכים ונישואין.
"מסורת השידוכין, היא הדרך הנכונה לחבר בין גבר ואישה" אמר לי מאיר בביטחון.
הסתכלתי אליו במבט ספקני והוא לא ויתר:
"אתה יודע מה ההבדל בין הזוגיות של החילונים לזאת של הדתיים?" שאל אותי מאיר.
"לא יודע" אמרתי לו.
"אצלכם החילונים, שיא האהבה זה בחופה! אצלנו, זה אחרי עשר שנים!!!"
"נו?" שאלתי…"ואתה אוהב את אשתך?"
מאיר הופתע מהשאלה הישירה. אחרי שהתעשת הוא הביט באשתו שעמדה כמה עשרות מטרים מאיתנו.
הוא המשיך והביט בה שניות ארוכות, מהורהר….ואז פנה אלי והשיב בהיסוס:
"התחתנתי לפני שמונה שנים…אז יש לי עוד שנתיים…."