סיפור אישי משעשע עם ניחוח יהוד…
מאיר יעקובי ואני (שם בדוי) היינו חברי נפש עד שבגיל שתיים עשרה הוא פשוט נעלם לי ביום אחד. מסתבר שההורים שלו חזרו בתשובה ולקחו אותו מיהוד למאה שערים. בתחילת שנות השמונים, זה היה מן גל כזה ביהוד, שמשפחות שלמות עלו על קו הרכבת יהוד-בני ברק- מאה שערים. אולי מישהו יודע למה?
ובכן, חמש עשרה שנים אחרי, מאיר חזר ליהוד כאברך חרדי על מנת לשמש כרב הישיבה המקומית, או משהו כזה…
הסתבר שחברות ילדות אמיצה היא כנראה משהו שפאות וזקן לא מבטלים. כמעט פעם בשבוע היינו נפגשים במקרה ברחוב, מתחבקים ומתנשקים ונעצרים לשיחה פתוחה ואישית.
באחת מפגישות הרחוב הללו, נתקלתי במאיר כשהוא מהלך עם אשתו וששת ילדיו. פרט למאיר, כל המשפחה התרחקו ממני כמובן למרחק ביטחון והמתינו בסבלנות שנסיים לשוחח.
אני מצאתי את עצמי נגרר בלי להתכוון לשיחה על אלוהים, זוגיות, שידוכים ונישואין.
"מסורת השידוכין, היא הדרך הנכונה לחבר בין גבר ואישה" אמר לי מאיר בביטחון.
הסתכלתי אליו במבט ספקני והוא לא ויתר:
"אתה יודע מה ההבדל בין הזוגיות של החילונים לזאת של הדתיים?" שאל אותי מאיר.
"לא יודע" אמרתי לו.
"אצלכם החילונים, שיא האהבה זה בחופה! אצלנו, זה אחרי עשר שנים!!!"
"נו?" שאלתי…"ואתה אוהב את אשתך?"
מאיר הופתע מהשאלה הישירה. אחרי שהתעשת הוא הביט באשתו שעמדה כמה עשרות מטרים מאיתנו.
הוא המשיך והביט בה שניות ארוכות, מהורהר….ואז פנה אלי והשיב בהיסוס:
"התחתנתי לפני שמונה שנים…אז יש לי עוד שנתיים…."