הפועל יהוד

הפועל יהוד
הפועל יהוד הייתה קבוצת כדורגל מהעיר יהוד, אשר שיחקה בשנות השבעים והשמונים בליגה הלאומית בכדורגל (הליגה העליונה באותה עת). הקבוצה הגיעה לשיאה בשנת 1982, כאשר זכתה בגביע המדינה לאחר ניצחון 0-1 על הפועל תל אביב משער של שלום רוקבן.
היסטוריה
הפועל יהוד העפילה לראשונה בתולדותיה לליגה הלאומית בשנת 1976. כבר בעונתה השנייה בליגה הלאומית, היא הצליחה לסיים במקום הרביעי, הישג עליו חזרה בשנית בשנת 1980.

כוכבי הקבוצה, בשמונה השנים בהן הופיעה בליגה הבכירה, היו השוער אריה חביב שהיה גם אחד משועריה הקבועים של נבחרת ישראל, יהודה דוגאץ', שלום רוקבן, קפטן הקבוצה ישראל ששון, שאול ששון, שלמה ששון, אהרון ויזן, משה שבת, יצחק בלחסן, שלמה חביב, יעקב אזובל, עמוס נעמן, הרצל שאול, יוסי יחיא, צביקה רוזן (שאף אימן את הקבוצה לאחר מכן בתקופת הזכייה בגביע) ושחקן העבר הבינלאומי דוד קרקו.

הפועל יהוד התפרסמה בין השאר בשל משחקה ההגנתי. הקבוצה שיחקה, בדרך כלל, כשמטרתה העיקרית הייתה מניעת ספיגת שער. שיטה זו הביאה למספר רב של תוצאות תיקו, והיו עונות בהן כמעט מחצית ממשחקי הקבוצה הסתיימו בתוצאת תיקו. הפועל יהוד הייתה אחת הקבוצות שמיעטו לספוג שערים, אך מנגד, גם אחת הקבוצות שמיעטו להבקיע.

בתקופה בה שיחקה הפועל יהוד בליגה הראשונה, נהנתה הקבוצה מתמיכה גדולה של סעדיה חתוכה, ראש המועצה דאז (יהוד באותה התקופה עדיין לא הייתה במעמד של עיר). יש הטוענים כי עם מותו של חתוכה החלה דעיכת הקבוצה, אשר נסתיימה בירידה לליגות הנמוכות ובסופו של דבר, בפירוק.

הזכייה בגביע
בשנת 1982 חוללה יהוד הפתעה, כאשר זכתה בגביע המדינה, בהדרכתו של המאמן צביקה רוזן. בשמינית הגמר גברה יהוד על מכבי תל אביב. , ברבע הגמר ניצחה הפועל יהוד את מכבי חיפה ובחצי גמר גביע המדינה הפתיעה הפועל יהוד את בית"ר ירושלים, וניצחה אותה 0-1 משערו של הקשר פינחס דרורי ובישול של אהרון ויזן.

פועל יהוד - הפועל ת"א הפועל יהוד זכתה בתוצאה 0:1 ישראל ששון מניף את הגביע משמאל: אריה קרמר, עזריקם מילצ'ן, יצחק נבון

פועל יהוד – הפועל ת"א הפועל יהוד זכתה בתוצאה 0:1 ישראל ששון מניף את הגביע משמאל: אריה קרמר, עזריקם מילצ'ן, יצחק נבון

ב-19 במאי 1982 שיחקה הפועל יהוד במשחק גמר גביע המדינה בפעם הראשונה והיחידה בתולדותיה, מול הפועל תל אביב. בדקה ה-55 זכתה הקבוצה בכדור חופשי מחוץ לרחבה. שלום רוקבן בעט את הבעיטה פנימה וקבע 0-1 להפועל יהוד, תוצאה שנשמרה עד הסיום. זכייתה של הפועל יהוד בגביע הפכה ליום חג בעיירה הקטנה דאז. ראש המועצה דאז, סעדיה חתוכה, הבטיח בעקבות הזכייה כדורגל לכל בית אב ביישוב.

הדעיכה
בשנת 1984 ירדה הפועל יהוד לליגה הארצית, וחמש שנים מאוחר יותר נשרה הקבוצה לליגה א'. בשנת 1992 ירדה הקבוצה לליגה ב'. בחלוף שנתיים שבה הקבוצה לליגה א', אך היא ירדה חזרה לליגה ב' בשנת 1998 והתפרקה סופית.

בשנת 2004 הוחלט להקים לתחייה את קבוצת הכדורגל. אך לאחר חודשים ספורים בלבד בליגה ג', נסגרה הקבוצה לשנה וחצי בשל שיתוף 8 שחקנים עם כרטיס שחקן מזויף, בניגוד לתקנון ההתאחדות. יושב ראש הקבוצה, אבנר ויזן, הורחק מפעילות למשך שלוש שנים. בנוסף, הורחק מאמן הקבוצה, אהרון ויזן, לשנתיים.

בתחילת שנת 2007 נהרס המגרש העירוני ביהוד בו היו נערכים משחקי הבית של הקבוצה, אימוני הקבוצה, משחקי הנוער של הקבוצה וכן אירועים וטקסים של העיר יהוד, עקב קנייה של האזור והפיכתו למקום מגורים. לאחר כמה חודשים בנתה עיריית יהוד מגרש חדש, סינתטי, אשר משמש את כל מחלקות הילדים והנוער של יהוד.

הקבוצה חזרה לפעול מספר שנים לאחר שנסגרה על ידי ההתאחדות, וב-15 ביולי 2008 חתם אלון מזרחי בקבוצה, והוא שימש כמאמנה בעונת 2008/2009. לאחר מכן שוב פורקה הקבוצה.

עסקים ביהוד שנוסדו לפני שנת 1980

מכולות 
– עמרם נעים (סעדיה חתוכה פינת אשכנזי) – 1953 – 1998
– בורכוב
– רפאל ומלכה רווח (שוק אשכנזי הישן)
– בצלאל לאון (סעדיה חתוכה – סוף המדרחוב)
– מואיז קונטנטה + ויטלי חג'ז (שותפים ברחוב צבי ישי)
– שאלתיאל (ליד שוק אשכנזי)
– הג'ינג'י שמכר לקרדה בפינה בסוף רחוב סעדיה חתוכה
– חיים לוי (האבא של השגריר, רחוב העצמאות)
– גינצבורג (ליד קופת חולים)
– מכולת משה (רח' רמז)
– מכולת שרגא (רח' רמז)
– ברגר וינטרניץ (אלפרט)
– ניסים קמחי (קיבוץ גלויות 18)
– אסתר מימון בהרצל במקום הפינה הלבנה
– המכלת של אהרון גרגיר (רח' יהודה הלוי)
– בז'ה (הרצל)
– פיאנקו (ויצמן, ליד בנק פועלים, היכן שהיה רפי)
– פליקר (קרית ביאליסטוק)
– לינדלפלד (קרית ביאליסטוק)
– תורן (סעדיה חתוכה פינת אשכנזי)
– סיני (צבי ישי)
– שלי ואלכסנדר מנדלוביץ (בין מרכוס לביאליק)
– רפאל חביב (סעדיה חתוכה – צמוד לתכשטי ראובן)
– שלמה שיקר (לוי אשכול)
– ויטלי (חזנוביץ)
– סוניה (כצנלסון)
– מזרחי יהודה / היום אבי (קדושי מצרים 14) – 1973 עד היום

מדרחוב יהוד צילום: Ori~

מדרחוב יהוד צילום: Ori~

עגלות
– לאון אלחרל – תירס
– רפאל יחבאס – בויוס
– החלבן בני אמדורסקי
– נפט – יוסף ליאון אלגאצ'י
– נפט – סאלם אלגאצ'י
– נפט – בבני
– ניסים (ירקות פירות, ביאליסטוק)
– סבח

פיצוחים / קיוסק
– אלבגלי (אחרי המדרחוב)
– ממרוט (מדרחוב)
– ענבי (מדרחוב פינת מרבד הקסמים)
– בונדה (כניסה ליהוד, במקום סיטונאות מאיר)
– רפאל טרגן (ויצמן פינת קדושי מצרים)
– אליעזר (מוהליבר)
– עסיס (חזנוביץ, מאחורי בית ספר רמז)
– ביבל (צבי ישי)- סאלם
– מרכז לוינסקי
– אליעזר יחיא (במוהליבר)

בגדים
– אופנת זרקו (מדרחוב)
– סלון ליידי – שרה חיים ואורה קארו חנות לבני נשים (קיבוץ גלויות 41- במקום סטודיו סטייל)
– בוטיק שי (בגדים) רחוב קיבוץ גלויות
– אדון לאון (בגדי ילדים שוק אשכנזי)
– חסיה (ויצמן, ליד בנק הפועלים)
– סורסקי – סעדיה חתוכה (ליד סטופניצקי)
– טובה – לבנים,סידקית (מדרחוב ליד בית המרקחת)
– ראובן בכר (צבי ישי מול קופת חולים)
– שוק איסטנבול (מרקו זרקו, נדוניות ובגדים, סעדיה חתוכה)
– "רשל" לבני נשים (שוק אשכנזי)

שוק אשכנזי יהוד

שוק אשכנזי יהוד

נעלים
– טוביה
– נעלי מוריס (מדרחוב)
– נעלי מרדכי (מדרחוב)
– נעלי קארו (מדרחוב)
– חשמל
– יוסי (סעדיה חתוכה פינת מרבד הקסמים)

חשמלאי
-נחום (אשכנזי פינת סעדיה חתוכה)

ביטוח
– לאה בכר (הסנה, סעדיה חתוכה)
– קלר
– אדי רפאל (אדר, סעדיה חתוכה)

קונדטוריה
לזר (במדרחוב)
חנה ליד הקופת חולים הכללית

בשר
– יהודה פרץ (סעדיה חתוכה פינת צבי ישי)
– בנימין אלגזי (מול הקולנוע)
– עזר סעדיה חתוכה (ליד סטופניצקי)
– סומך (מדרחוב – נוסד ב-1975 במוהליבר)
– חיים קרסו (רח' יהודה לוי)- מושיקו (ביאליסטוק)
– שושקה
– בני ושרה (ליד איינשפרוך)

דגים
– יוסף לאון (אלגאצ'י) – (אחרי המדרחוב איפה שמתילדה)
– סורסקי (ביאליסטוק)
אופניים – תיקון ומכירה
– ידידיה דרעי (סעדיה חתוכה לפני המדרחוב)
– שאול רפאל (שוק אשכנזי הישן, מאחורי בנק הפועלים)
– ציון לאון (עדיין קיים, צבי ישי) 1975 – עד היום עם הפסקה
– יהודה שאול (רח' סעדיה חתוכה צמוד לענבי)

חומרי בניין
– רן (לפני המדרחוב)
– זומר (ויצמן)
– בוגשטיין

מספרות
– שמברבר (מדרחוב – צמוד לפינוקיו)
– מוריס (סעדיה חתוכה – ליד סטופניצקי)
– שלומי (שוק אשכנזי)
– טרנטו (שוק אשכנזי)
– סנטו מוטיליוי (צבי ישי)

חייטים
– לאון ביטר
– ראובן עזר
– ג'קו פינטו
– פפו (שוק אשכנזי)
– לוטטי

צלמים
– בנימין איינשפרוך (סעדיה חתוכה במדרחוב)
– סטודיו סטייל (סעדיה חתוכה אחרי המדרחוב)

מסעדות
– אשכנזי (סעדיה חתוכה ולאחר מכן באזור תעשיה
– נג'רי (אוטובוס ישן מול הכניסה לאזור תעשיה)- שאולי (רח' העצמאות)
– מקסיקו סיטי (בן אבו) – לימים "גן יסמין" (כניסה ליהוד)
– ביי ניסו / סינטו (סעדיה חתוכה-במקום מושון אידי בלה)
– מק-דוד (סעדיה חתוכה, כניסה ליהוד)
– נעמי (מסעדה תמנית, רח' שבזי אזור תעשיה)

פלאפל
– ציון (בתחילה בקדושי מצריים, כיום במדרחוב)
– שלמה ארכה ואליהו גלרדין
– ארמונדו סויסה
– כורש

ירקות
– תקומי (מדרחוב)
– סוריינו (ויצמן ואחרי זה בהעצמאות)
– נסים דניאל (מדרחוב, במקום הפיצה)
– פלקון (צבי ישי מול קופת חולים)
– ויטלי רוזיו (קדושי מצרים)
– מאדם לונה (שוק אשכנזי)
– יהודה קניאס (במדרחוב..היום זה נעליי שמוליק)
– שלמה (שוק אשכנזי)

בתי קפה
– אברהם פרץ (כניסה ליהוד- שנת 1950 עד 1960)
– ביי ניסו / סינטו (סעדיה חתוכה – כניסה ליהוד)
– יופי (ישראל קניאס בכניסה ליהוד)
– נסים אל קאב'ג'י – סעדיה חתוכה
– אברהם פרץ (שוק אשכנזי הישן – שנת 1960 – 1970 )
– מושון אידי בלה (בתחילה בגן העצמאות ואחרי סעדיה חתוכה ע"י סטופניצקי)
– יעקב פרץ (בתחילה סעדיה חתוכה ע"י סטופניצקי ואחרי בגן העצמאות)
– יעקב בן ג'ויה – (בכניסה ליהוד)
– לובה גלידה ובית קפה לריקודים (רחוב העצמאות)
– ישראל אשכנזי (לפני מדרחוב, היכן שהיום בית הלחם)- דוד מזרחי (סעדיה חתוכה, היכן שסוכנות בל)
– סנוקר דיין

נגריה
– גרשון צ'יפרוט / חכיםהולו (ר'ח אורי מקלב)
– צ'ליבון ליד ענבי
– מומו אלי (רח' נורדאו)
– קוטלר. גולדשטיין
– אהרון דרעי (סעדיה חתוכה, ליד אחיו ידידיה אופנים)
סנדלרים
– מוסיו בכור ישב מתחת למדרגות אחרי לאון החייט
– הסנדלר ליד המסגד

בויס
– מרקו ג'יגל
– רפאל יחבס (עגלה)
– שבתאי קרודו (שוק אשכנזי)

ספרי לימוד
– סטופניציקי (אחרי המדרחוב)
– אוהלי נעמן (במדרחוב)
– אונגר (אחרי המדרחוב)
– זמיר
– פינוקיו

מאפים
-בית המאפה (רח' העצמאות)
-עלמת (רח' העצמאות)

רהיטים
– שאול (מדרחוב היכן שבוטיק יוסי)
– אללוף

עיתונים / ציוד משרדי
– אלי ארדיטי (שוק אשכנזי)
– סיקסיק (ויצמן)
– בקי -מכשירי כתיבה (צבי ישי)
– ליביגר (ביאליסטוק)

מפעלים
– מרצפות חוסן
– מפעל מבת – תעשיה אוירית
– מפעל תמם – תעשיה אוירית
– סריגמיש – טקסטיל
– גדי – טקסטיל צמר
– ברגה – מפעל גומי

כללי
– פחחות כלים – אברהם בכר ז"ל
– וילונות – יום טוב ומרגלית לחנה
– פרפומריה – רפאל ויהודית לחנה
– פרפומריה – חן חן
– פיצה – אברהם דניאל (כניסה למדרחוב)
– תינוקות – צ'יקיטו (צבי ישי פינת סעדיה חתוכה)
– שיש – תורג'מן (שוק אשכנזי)
– מוצרי חשמל – אלקטרו רון – ליד המועצה הישנה
– פרחים – לילי (גלנטי) – בתחילת המדרחוב
– חלקי חילוף לרכב – ציון כורש (צבי ישי פינת סעדי חתוכה)- תיווך – כורש (צבי ישי פינת סעדי חתוכה)
– מכבסה – אברהם קפויה
– מאפיה – מאפיית יהוד (בבעלות: סקלקה, צ׳רני,צבי טננבוים – בויצמן)
– בשמים – אדון סבח (יצור ומכירת בשמים – שוק אשכנזי)
– מחסן עצים – ברץ (רח' העצמאות)
– קרח – יצחק שכטר (סעדיה חתוכה ליד נעים)
– תכשיטי ראובן (סעדיה חתוכה ליד גן העצמאות)
– רפד ורסנו הג'ינג'י
– תריסים – מאור (שוק אשכנזי, כיום מדרחוב)
– טפטים – יוסי אשד (צבי ישי מול קופת חולים)
– לנדר מסגרות (אזור תעשיה)
– צמיגי השלושה (ארגז, בתחילה ברח' השלושה כיום רח' העצמאות)
– תיקון מכסחות דשא – עבוד (ליד פרחי לילי)
– שען – רבינוביץ
– חנות השמיכות – רוזיויו
– כבלים פיראטים – ליפה וישורון

היסטוריה של יהוד מ-1948

היסטוריה של יהוד מ-1948

יהוד שוחררה פעמיים

פעם על ידי חיילי האצ"ל בכ"ה בניסן, תש"ח 4/5/48, אך הערבים שבו והשתלטו עליה.
פעם נוספת, במבצע "דני", ג' תמוז תש"ח, 10/7/48

שחרור יהוד על ידי האצ"ל:.
בשחרור יהוד השתתפו שלוש מחלקות משלושה בסיסים של האצ"ל: פתח-תקווה, רמת גן ובני ברק.
הכוח מנה כ-200 לוחמים בפיקודם של "ישי"-צבי קניג, "זאב"-מנחם שיץ, ו"יואב"-יהודה אפירון.
הציוד שנלווה לכוח זה כלל מכונת ירייה, מרגמה, מקלעים, תת מקלעים וכן שני משוריינים.
על מהלך השחרור מספר "שין", מחיילי הכוח:
"בארבע לפנות בוקר התקדמנו בשלושה טורים לקראת הכפר. תנועתנו הייתה תנועת מלקחיים ההולכים ונסגרים, תכסיסנו היה פשוט מאוד, תכסיס ההסחה, ופעולת איגוף מפתיעה.
משהו דומה למשחק שחמט. באים בערמה על היריב וכובשים את "המלכה"…אך מסתבר שיש הבדל בין הלכה למעשה. לא קל לזחול שמונה מאות מטרים על הידיים והרגליים כשלגופך מחובר מטען כבד, אשר חייב לפעול פעולה מהירה. לא קל להתקדם במהירות עם "הברנים" החייבים לדפוק בלא הפסק.
טור אחד, ששכן חבוי בפרדס של צד מזרח, המטיר אש על העמדה הקדמית של האויב. בין היהודים לערבים חצה שדה פתוח. התקפת המחץ עלתה לנו בהרבה קורבנות. ירינו ולא התקדמנו במשך שעות ארוכות. כאן בפרדס נפל מפקד היחידה שלנו…"

שחרור יהוד על ידי צה"ל:
שחרור יהוד במסגרת "מבצע דני", התקיים ב-ג' בתמוז תש"ח, 10/7/48.
במסגרת מלחמת העצמאות יצא צה"ל במבצע גדול וחשוב שנקרא: "מבצע דני". המבצע נקרא על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה, שנפלה בדרכה לגוש עציון.
מטרתו של המבצע הייתה להסיר את האיום מעל ת"א ובנותיה על ידי שחרור לוד ורמלה, ולפרוץ את טבעת החנק מעל ירושלים על ידי שחרור לטרון ורמאללה.
במבצע הופעל אגד כוחות רב חטיבתי בפיקודו של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. כוחות המבצע כללו את היחידות הבאות: חטיבת "הראל" בפיקודו של יוסף טבנקין, חטיבת "יפתח בפיקודו של מולה כהן, "חטיבה 8" בפיקודו של יצחק שדה, גדוד מחטיבת "קרייתי" וגדוד מחטיבת "אלכסנדרוני".
את הישוב יהוד הצליחו לשחרר ללא קרב.

יהוד אחרי 1948
יהוד יושבה על ידי אוכלוסייה יהודית על חורבותיו של הכפר הערבי יהודייה, לאחר בריחת תושביה הערבים בשלהי מלחמת העצמאות, אוקטובר 1948. האוכלוסייה שהתיישבה במקום הייתה ברובה המכריע ממוצא טורקי, בעיקר מאיזמיר ומאיסטנבול, רובם דיברו לאדינו. הם התאקלמו במהירות בארץ, חיפשו עבודה, רבים עבדו כסבלים, כפועלי בניין, עסקו במסחר בישוב, ולא בחלו בשום עבודה. הם דאגו לחינוך הדור הצעיר, בתחילה הייתה כיתת לימוד אחת שהכילה את כל הילדים מגיל שש ועד גיל שתים עשרה . בית הספר הראשון ביהוד היה בית ספר "מזרחי" לימים בית ספר "במעלה", הם שמרו על המסורת שלהם, על מנהגי האבלות, על מנהגי השמחה, התרבות, שפת הלאדינו והאוכל והיו גאים בעצמם.

עולים מטורקיה מגיעים למרכז יהוד, צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

עולים מטורקיה מגיעים למרכז יהוד, צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

בשנת 1950 הוכרזה כמועצה מקומית ראשונה לאחר קום המדינה.
אז הגיעו עולים מתימן וניצולי שואה מפולין (ובעיקר ממחוז ביאליסטוק) שהקימו ישוב נפרד בשם ביאליסטוק שלאחר מכן חובר ליהוד. שמותיהם של הכפר הערבי והיישוב היהודי שהוקם על חורבותיו משמרים את שמו של יישוב ששכן במקום, בגבול נחלתו של שבט דן בקרבת נחלת שבט יהודה (ספר יהושע יט, מה).

נוסף על בית הספר "מזרחי" הוקם בית ספר נוסף בשנת 1950 בשם "בית ספר כללי". כמה שנים לאחר מכן הוקם בית ספר נוסף בשם "הסתדרות" לימים בית ספר "יהודה הלוי.
באותה תקופה לא היה חשמל בישוב. נפט, קרח, חלב חולקו ע"י עגלונים שהיו עוברים בישוב ומודיעים על הגעתם באמצעות משרוקיתץ. הצרכנייה הראשונה, בבעלות חסיה, הייתה ליד ברז המים בכניסה ליהוד.

בשנת 1995 הוכרזה יהוד לעיר‏. מתחילת שנות התשעים הגיעו ליהוד למעלה מ – 800 משפחות עולים, רובן מחבר העמים לשעבר. כ- 30 משפחות מאתיופיה. יהוד-מונוסון מונה כיום כ-27,000 תושבים בכ-7800 משקי בית.

לעיר אזור תעשייה מפותח, בו מצויים, בין השאר, מפעלי מבת של התעשייה האווירית וחברת ההי-טק הבינלאומית HP בעיר מצוי גם בית הספר תיכון מקיף יהוד, המשרת את האזור והמנקז אליו את תלמידי יהוד, נוה מונוסון, סביון, גני יהודה, מגשימים, בני עטרות, בית אריה, עלי זהב, רינתיה, מזור, כפר טרומן ועוד.

ראשי הישוב
אברהם גירון (נציג ועד התושבים – מינוי) – 1948 – 1951
אברהם אלטלף (ראש מועצה) –  1951 – 1961
סעדיה חתוכה (ראש מועצה) –  1961 – 1985
מרדכי ליניק (ראש מועצה) –  1985 – 1993
שלמה בקשי (ראש מועצה/עיר) –  1993 – 1998
עוזי מאיר (ראש עיר) –  1998 – 2003
יוסי בן דוד (ראש עיר) –  2003 – 2013
יעלה מקליס (ראשת עיר) –  2013 -היום

היסטוריה של יהוד עד 1947

שלושת המייסדים

יהוד הוקמה על ידי שלושה אנשים בעלי חזון ויוזמה:
יואל משה סלומון – שהיה בעל המחשבה והעצה.
דוד גוטמן – איש הממון והכסף.
יהושוע שטמפפר – האיש בעל המרץ.

יואל מוישה סלומון

יואל מוישה סלומון

הרעיון להקים יישוב חדש בא בעקבות הקשיים שנוצרו במושבה הראשונה – פתח תקווה.
אין זה פשוט, בימים בהם כאשר הטורקים שולטים בארץ, להקים מושבה חדשה. השלטון הטורקי היה חשדן, השכנים היו עוינים ושלא נשכח את פגעי הטבע, המחלות שנגרמו מביצות, היבול הדל ועוד, ועוד… כל זה גרם לעזיבת המושבה.
ואז החליטו שלושת גיבורנו: סלומון, גוטמן ושטמפפר:
להקים מושבה חדשה!
יישוב זמני, כך חשבו בתחילה, עד יעבור זעם הקדחת באדמתם.
וכך הם תארו זאת: "ראינו, כי עדיין לא הצלחנו במעשינו,
יען לא בחרנו מקום טוב נאה ובריא למושב. לזאת אפוא,
שמנו על לבבנו היום, לתור אחר מקום כזה,
הסמוך ונשען על נחלתנו…."
אך רכישת אדמתה של יהוד – לא הייתה פשוטה כלל וכלל.
הערבים, שחמדו באדמת פתח-תקווה לא הסכימו למכור ליהודים אדמות מחוצה לה, כדי שלא ירחיבו את התיישבותם.
אך שלושת גיבורנו לא אמרו נואש. הם חיפשו, בדקו, שאלו, התווכחו ולבסוף מצאו.
אדם בשם אפנדי מיפו, אשר היה ברשותו כרם בן 20 דונם, בקרבת הכפר הערבי יהודייה, הסכים למכור להם את שטחו.
ראו זאת אנשי הכפר יהודייה וחשבו, למה לא נמכור גם אנחנו? נרוויח כסף, מה רע? ומכרו עוד 120 דונם שטח.
יישוב חדש נולד וכמו לתינוק גם ליישוב שלנו צריך לתת שם.
המיישבים החליטו לקרוא למושבה יהוד, על שם יהד המקראית שעל מקומה עמד הכפר הערבי יהודייה.
יהוד נזכרת בתנ"ך, בספר יהושע, פרק יט', פסוק מ"ה:
"ויהד ובני ברק וגת רימון ומי הירקון והרקון עם הגבול מול יפו ויצא גבול בני דן מהם…."

"וזה כירחים אחדים, התחזקו וישבו ויקנו אחוזת שדה וכרם על הכפר "יהוד" מקום רוח צח וטוב מאוד, מאוד וגם חברים חדשים באו בחברתם, כולם אנשי מידות ורב כסף להם. יחד יבנו שמה בתים ויטעו כרמים ומשמה יפקחו על עבודת אדמתם בעמקים…."
וכך, החל החלום להתגשם.
אט, אט לעוזבי פתח-תקווה הצטרפו חברים חדשים, יהודים טובים מביאליסטוק, אשר רכשו קרקעות בכסף ששלחו עוד בהיותם בגולה. אנשי ביאליסטוק ביקשו למהר ולהגשים את החלום היהודי – יישוב יהודי בארץ ישראל.
והם לא רק חלמו התיישבות אלה שרו:
"חושו אחים חושו נשימה פעמינו,
חושו אחים חושו לארץ אבותינו …."
יחד בשירה החלו לבנות את ההיאחזות ביהוד.
המושבה יהוד תוכננה בקפידה. מייסדי המושבה לא רצו להיכשל שוב, כשם שנכשלו בפתח-תקווה, ולכן תקנו תקנות עבור היישוב החדש, ואלו דבריהם:
"…גם זו ראינו בימי ניסיוננו המעטים, כי חסרו לחברתנו (בפתח תקווה), תקנות קבועות וסדרים נכונים, אשר על פיהם יש להתנהג, והיה הדבר למכשול, כי איש, איש פנה לדרכו, ויפרוץ הריב ותרבנה המחלוקות לפיכך, קבעו מראש את צורת החיים ביהוד
ואף רשמו זאת  בספר התקנות הוא
"ספר הברית":
"על החברים להתהלך איש את אחיו באמת ובתמים בשלום ובמישור, ואיש את רעהו יעזרו בגופם וטרחתם בעת צרה, וינזרו מן המחלוקת והקטטות עד קצה האחרון ושלום ירדפו וישיגהו.."
ואלה הן התקנות בענייני נחלה, העבודה וצורת החיים:
1. יש להכין את תכנית היישוב על ידי אדריכל ועל פיו יבנו בתים.
2. יש לבנות בבת אחת עשרה בתים ורק אז ייצאו המתיישבים לגור בם.
3. החברים חייבים לנטוע עצים בחזית הבתים ולהקפיד על ניקיון חצרותיהם.
4. יבנו מקווה טהרה, בית כנסת ותנור אפיה.
5. תלמיד חכם יהיה הדיין במקום וכן, מלמד תינוקות ושוחט ובודק.
6. על החברים, על פי התור, להביא את צורכי הישוב.
7. על פי ההסכמה של רוב החברים, יקבעו מי מצטרף ליישוב.
"ומי ששכן את שמו בעמו ישראל ישכין גם בנו אהבה ואחווה שלום ורעות…"
"ומי ששכן את שמו בעמו ישראל ישכין גם בנו אהבה ואחווה שלום ורעות…"
וכך, ביום כה' תשרי, תרמ"ג, 8/10/1882 מבשר עיתונאי "המגיד", דוד בומגרטן, על עליית המתיישבים על הקרקע. :
"המגיד"
עיר חדשה יוצאת לדרך
מאת: דוד בומגרטן
"היום יצאו ראשי החברה "פתח תקווה", לנחלת החדשה אשר קנו בכפר "יהודייה", למקום היישוב, לעת עתה יבנו ארבעה עשר בתים ובית הטבילה ובית המדרש ויחפרו בור למים, ובכלות בנין הבתים תשבנה שם ארבע עשרה משפחות מבני החברה, ויעבדו אדמתם – ייתן ד' ויצליחו…"

השלטון הטורקי מערים קשיים

וכך בעוד אנשי יהוד מתחילים בבנייה ופיתוח העיר, הבניינים כבר כמעט עומדים במלוא תפארתם והנה נפלה עליהם פקודת הממשלה הטורקית שמודיעה: עליכם להפסיק את הבניה ומיד! בצירוף תביעה לבית-משפט ובנוסף איום להרוס את כל מה שכבר נבנה.
נציגה של הממשלה התורכית, פחה הירושלמי, היה ידוע בדקדוקו בפרטים. הוא טען כי החוק אוסר על בניה במקום, שלא היה מיושב תחילה.
בני יהוד טענו, כי יהוד איננו מקום חדש, הם בסך הכול מוסיפים על מה שכבר היה קיים.
לא עזרו הטענות, המושל התורכי עמד על שלו.
אין זו הפעם הראשונה שהממשלה הטורקית מנסה להערים קשיים על המתיישבים היהודים וזה מתוך כוונה ברורה למנוע מהם לתקוע יתד בארץ ישראל.
בעיה נוספת, הבנאים, סרבו להמשיך ולעבוד ללא רישיון, היות וגם עליהם יוטל עונש ממון ומאסר.
חיפשו פתרון ומצאו…
הם כתבו מכתב לעיריית ירושלים ודרכה קיבלו אישור להמשך הבנייה.
אך הבעיות לא הסתיימו, יואל משה סלומון ודוד גוטמן קבלו הזמנה ממשלתית לעמוד לדין, בבית המשפט המחוזי ביפו. הם הואשמו בבניית בתים ללא רישיון. נאמר להם כי הרישיון שקיבלו מעיריית ירושלים פסול והוצא בטעות.
המשפט שנערך לשניים היה ידוע מראש בתוצאותיו. הפחה הירושלמי השפיע על השופטים  ואלה פסקו, כי המתיישבים חייבים בדין. הם צוו לשלם קנסות כבדים, על הבתים נגזרה הריסה, ונמנעה מהם זכות הערעור.
אך סלומון וגוטמן לא התייאשו ולבסוף קיבלו את האישור והמושבה יהוד עמדה על תילה ואף הוציאו חותם של המושבה
הראשונים, שהחליטו לתמוך באנשי המושבה, היו בני ביאליסטוק,
שצרת אחיהם נגעה לליבם.
הם אומנם לא היו עובדי אדמה, אך התיישבו בכוח החלוציות ואהבת הארץ, הם למדו את מלאכת החקלאות אצל האיכרים הותיקים.
המתיישבים החליטו :
העבודה תהיה עבודה עברית!
דניאל ליפשיץ – ניסה לגדל את זחל המשי.
דב ימיני – ערך את הספר האחוזה וארגן את השלטון העצמי.
אלחנן בולקין – החליט להקים מפעל בגדים.
בולקין התקשר לחבריו וביקש שיעזרו לו לרכוש מכונות אריגה וטוויה כדי להקים את בית החרושת הראשון בארץ ישראל. חבריו נענו, ותוך זמן קצר התחילו מכונות האריגה לעבוד בביתו ביהוד וקולן נשמע בכל הכפר.
בבית החרושת ייצר בולקין, עבאיה – גלימה, אדרת עליונה רחבה כעין חלוק עבה. התושבים לא מיהרו לרכוש את האדרת אך כאשר ביקר הברון רוטשילד בארץ, ביקר גם במפעל. הוא התלהב והזמין עבאיות לאיכרים בעקרון ובזיכרון יעקב.
בולקין קיווה, כי מעתה עתיד מפעלו מובטח. אולם המציאות טפחה על פניו, הברון חזר לפריז, ופקידיו מנעו עזרה מהמפעל.
שלוש שנים השקיע בולקין במפעל האריגה, והפסיד כסף רב.
בשנת תרמ"ח 1888, הקשיים הכריעו אותו והוא חיסל את מפעלו ועבר לראשון שם עבד עד סוף ימיו ביקבי הברון.

בית הראשונים צילום: אבישי טייכר

בית הראשונים צילום: אבישי טייכר

השכנים הערבים מערימים קשיים

חייהם  ועבודתם של מייסדי יהוד, היו קשים מאוד.
בין הבתים שביהוד והשדות של פתח-תקווה היה מרחק לא קטן, והדרך עוברת בין השדות של ערביי יהודייה, שמדרום למושבה יהוד. לא פעם נסגרה הדרך, לתושבי יהוד, ולא פעם נאלצו אנשי יהוד להשתמש בכוח הזרוע.
 ההליכה והנסיעה ליחידים הייתה כרוכה בסכנה. מים להשקאה – לא היו, המים שנשאבו הספיקו רק לשתייה ולהשקות את הבקר. האדמה הייתה כחושה, סוד הזיבול טרם נודע לבעליה. ניסיונם החקלאי ואמצעיהם הכספיים היו מצומצמים. והשכנים הערבים, המשיכו לפגוע ללא רחם
 הכפר הערבי יהודייה היה כפר גדול, כ-2500 נפש.
 הכפר היה עשיר בצאן ובקר ושדות המרעה של המתיישבים היו הכרח. שומרי המושבה הזהירו את הערבים, שיפסיקו לרעות בשדות היהודים, אולם הם לא נשמעו לאזהרות.
 באחד הלילות ארבו להם בחורים מן המושבה, תפסו את הרועים הערבים, והפליאו בהם מכות. לא זאת בלבד, הם לקחו בשבי חלק מחמוריהם.
 הפלחים הערבים לא יכלו למחול על כבוד רועיהם.
 וביום כב' לחודש אדר, תרמ"ו, יום לאחר רדת הגשמים, כאשר האדמה הייתה ספוגה בגשמי ברכה ורוב אנשי המושבה ניצלו יום זה להליכה ליפו לסידורים. במושבה נותרו רק זקנים נשים וטף.
 על המושבה עלו אנשי הכפר הערבי יהודייה עם מקלות וחרבות, התנפלו על הבתים, נפצו ושברו, הכו ופצעו. עבר זמן רב עד שבאו ימי שלום ורוגע.
 יחד עם זאת, "השלום", לא שם חיכוכים שבין המושבה לבין שכניה. יהוד הייתה קורבן ליריות צלפים. כדי להגן על עצמם בנו התושבים חומות מצד דרום אשר יגנו עליהם מהירי.
 בשלב מסוים, הבינו האיכרים, כי בארץ, עם שלטון טורקי, כאשר אין דין ואין דיין – אם אין אני לי – מי לי?
 שורה שלמה של גיבורי חיל, החל מסנדר חדד, יהודה ראב  ואברהם שפירא, ידעו להגן על כבוד עמם, והם הוכיחו עד מהרה לשכנים כי הם באו להחיות את הארץ ואין בכוונתם לוותר.

יהוד המושבה החקלאית נעזבת

יהוד שימשה כמושבת בת של העיר פתח תקווה ומעין בית מלון לאיכרי פתח תקווה.
המקום לא יכול היה להתפתח, שרתה בו קדחת ולא ניתן אישור למבנים חדשים.
הבתים הקיימים, שניבנו בחיפזון, לא עמדו במבחן המציאות של עמידות בפגעי הטבע. בתים דלפו בחורף, יושביהם חלו ונאלצו לטלטל עצמם ליפו. ביהוד עצמה לא היה רופא ולא תרופות.
אט, אט עזבו את המושבה יהוד איכרים, שחזרו והתיישבו בפתח-תקווה קרוב לשדותיהם.
באותן שנים הייתה יהוד לא רק עיר של תורה, אלא גם לעיר של הנהגה לרוב המושבות. רבים נשאו עיניים אל חכמיה-לעצה, פשרה ואפילו פסקי דין. הם פנו לעצה בענייני מחלוקות פנימיות במושבות, אי הבנות עם חובבי ציון בגולה וסכסוכים עם פקידות הברון.
שלוש שנים לאחר עלייתו של מרדכי גימפל יפה, חלה בקדחת. הוא נפטר ונטמן בפתח תקווה.
לאחר מותו נסגר בית-המדרש ותלמידיו חזרו לירושלים. יהוד, שוב, נעזבה.
יהוד החלה להתרוקן מיושביה.
יחיאל מיכל פינס ויואל משה סלומון חשבו על רעיון להפוך את יהוד "לקריית ספר". הרעיון היה לפנות לאנשי רוח ולבקש מהם ליישב את יהוד. הניסיון ארך מספר שנים ולא נחל הצלחה.
בשלהי 1888 עלה לארץ ישראל הרב מרדכי גימפל יפה.
הוא התיישב ביהוד, הצטרף אל תלמידיו ובעצם הפך את יהוד למרכז רוחני-דתי. הוא פתח בית מדרש לאברכים וספרייה אשר הכילה 4,000 כרכים. הוא היה דואג לתלמידיו, לבריאותם ולימודיהם.

יהוד מחכה לגאולה

שנתיים נעזבה יהוד, והועברה חינם  לקבוצת פועלים פליטי מלחמה מרוסיה. ביום היו עובדים את אדמות יהוד, ולעת ערב שבים לבתיהם בפתח תקווה. איכרים אלה, שהתנסו בעבודות חקלאות באדמות יהוד, יצאו טובים ומנוסים, והתיישבו אחר-כך ביבנאל, מטולה, באר-טוביה ובעין גנים.

מהמושבה יהוד ששימשה לפנים, מקום לתורה ועבודה לא נשאר עתה, רק בתים עזובים ריקים והרוסים למחצה.
שנת 1905 נעשה ניסיון התיישבות נוסף, על ידי 12 משפחות עולים שהתיישבו במקום. למרות היותם חדורי החלום הציוני, גם ניסיון זה נכשל.
כיום עומד, באותו מקום בו קמה המושבה "יהוד", היישוב סביון. על גבעת החול, שבראשה ניצבה לפנים הבאר, ניצב כיום המרכז המסחרי של המקום, ובית הראשונים, שבחרושת האורנים לרגלי הגבעה, הוא הבית האחרון, שנותר לפליטה מן הימים הרחוקים ההם.
בשנת 1972 שוחזר הבית על ידי האדריכל משה בן חורין.
כיום הבית משמש כספריית עיון ציבורית, במרתף הבית מוצגת תערוכה של כלי עבודה חקלאיים.

התחדשות המעש ביהוד

בשנת 1934 גרעין של 30 מתיישבים מפתח-תקווה עולה על אדמות יהוד כדי להקים יישוב חקלאי. הגרעין, שנקרא "היובל", ושמו בא לו מחגיגות שנת היובל לפתח-תקווה.
המתיישבים מקימים נקודה יישובית על אדמת יהוד בדרומה של פתח תקווה, ומקימים יישוב, לימים ייקרא "כפר מעש" – "מפתח תקווה למעשים".
מספר על כך החבר מרדכי פישמן איש כפר מעש:
"בתקופת המאורעות, כשהערבים מיהודייה והבדואים שהתגוררו מדרום פתח תקווה ירו על היישוב היהודי, התארגנו קבוצה מילידי פתח תקווה ותושביה לבנות יישוב חומה בדרומה של פתח-תקווה. באותה תקופה היה קיים בפתח-תקווה הארגון של "בני בנימין", בניהולם של גד מכנס, עובד בן עמי, אברהם שפירא ואחרים. "בני בנימין" אימץ את "היובל" כדי לרכוש בשבילו קרקעות להתיישבות…."
המצב בארץ בשנים 1939-1936 היה קשה מנשוא.
נוהגים לכנות תקופה זו בשם תקופת "המאורעות". בארץ אירעו התקפות על יהודים על ידי המון ערבי מוסת, כאשר המנהיגות הערבית מלבה את אש הזעם. ההתפרצות נבעה ממעמקי התסכול הערבי נוכח אי היכולת לבלום את התקדמות הציונות המתמדת.
הקצה המזרחי של אדמות יהוד היה שטח לא מיושב. כדי לסגור את הפרצה, הושיבה בו קק"ל עוד משפחות על שטח של דונם אחד למשפחה, מתוך מגמה שיתפרנסו מעבודות חוץ. הם נקראו: "אל גבול".
מוסיף ומספר החבר מרדכי פישמן:
"בתחילת המאורעות קבלתי הוראה מההגנה להתגייס למשטרת היישובים, כדי שיהיה לי נשק לגאלי. המאורעות נמשכו עד תחילת מלחמת העולם השנייה ושני הישובים, כפר מעש ואל גבול עמדו בהם כשאר היישובים. החברים עבדו ביום ושמרו בלילה…"

מסילת רכבת ביהוד

בתקופת מלחמת העולם השנייה, הונחו על ידי הבריטים, שלוחות רבות של מסילת ברזל המובילות אל מחנות הצבא והמחסנים שלהם, כדי לנצל את כושר ההובלה של הרכבת לצרכים הצבאיים.
בשנת 1943, כאשר שהו בארץ גם כוחות אמריקאיים, נבנית מסילה חדשה מכפר גיניס (כיום, אזור התעשייה האווירית, מזרחית לנתב"ג), אל תל ליטוינסקי (תל-השומר של היום), שהיווה בסיס חשוב ומרכזי כבר בתקופה זו.
המסילה עברה במקביל לכביש פתח-תקווה-לוד, וקצת לפני צומת הטייסים חצתה המסילה את הכביש, ופנתה מערבה לכוון תל-השומר לאורך הכביש הראשי של יהוד, כיום, רחוב העצמאות, כשהיא חוצה את הכביש בו מצוי כיום צומת סביון.
מהמקום בו חצתה המסילה את הכביש מערבה, בדרכה לתל השומר נבנית הסתעפות שהגיעה עד למחסני הצבא הבריטי, כיום, מפעל מבת באזור התעשייה.
פירוק הפסים בוצע בשנות ה-60 עם בניית מפעלי מבת ותמ"מ של התעשייה האווירית.
השכנים שוב מתנכלים
הכפר הערבי יהודייה נפקד בשנת 1931. היו בו כ-3,300 תושבים ו-772 בתים.
בהתגבר התנועה הערבית הלאומית שינו התושבים הצעירים את שם יישובם, כדי שלא יזכיר יהודים הם קראו לו "עבסיה", על שם קדוש מוסלמי, שייח' עבאס, הקבור בכפר.
תושבי הכפר היו עוינים, והשתתפו במלחמה נגד היהודים.
ערבים מאנשי יהודייה היו אלה שתקפו אוטובוס נוסעים, שעבר בכביש לוד בדרכו לירושלים, והרגו שבעה מנוסעיו.
ביום ז' כסלו תש"ח, 30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית, החלה מלחמת העצמאות.