ד"ר יוסף (יוז'י) משולם ז"ל

ד"ר יוסף משולם ז"ל (1934-2013)
מנהל התיכון (1966-1998)
ד"ר יוסף (יוז'י) משולם ז"ל

ד"ר יוסף (יוז'י) משולם ז"ל

ד"ר יוסף (יוז`י) משולם נולד ב- 21/7/34 בבולגריה. עלה ארצה בשנת 1949. יוז`י נשוי לציפי ואב ל- 4 ילדים- אורלי, ליאור, טל וניר. בתחילת דרכו היה בנקאי ואז בן גוריון קרא לו לנגב להקים סמינר למורים בשדה בוקר. לאחר שהקים את הסמינר, הציעו לו להקים בי"ס ביהוד.

ד"ר משולם, כיהן כמנהל התיכון משנת 1966 ועד 1998. לראשונה בתקופת כהונתו החלו ילדי העיר ללמוד בתיכון. לאחר מכן הצטרפו גם תושבי סביון ותושבים מכל המושבים בסביבה. כמו כן פתח מגמה ייחודית בארץ לליקויי שמיעה וקלט ילדים מכל רחבי הארץ, אשר השתלבו בכיתות רגילות ואף התגייסו לצה"ל. משולם הוביל את התיכון להישגים מרהיבים ובזכותו ביה"ס מוכר כאחד מהתיכונים הטובים בארץ.

ספריית התיכון נקראה על שמו.

 

המנהלת לאה דויטש

המנהלת לאה דויטש / כתב: אייל פרץ 08/05/2014
קבענו להיפגש בשעה 9:00 בבוקר, חששתי מאוד לאחר. ללאה דויטש – לא מאחרים! סוג של טראומת ילדות, מתקופת לימודיי בבית ספר הרצל. לאה דויטש הייתה אחד האנשים, שהטילו עלי וגם על חבריי לספסל הלימודים את המורא הגדול ביותר. בהפסקות, כשאחד התלמידים היה צועק "המנהלת בחצר!!!", כולנו היינו נמלטים על נפשנו לכיתות. עד היום אני מתקשה להבין למה כל כך פחדנו ממנה. אולי היה זה הקול, המבטא הגלותי, העיניים הבוהקות, אולי היו הם האסרטיביות והעוצמה הרבה שנבעו ממנה, או אולי זה בכלל לא היה פחד כי אם יראת כבוד. מכל מקום, מאז שנת 86, עת סיימתי את לימודיי בבית ספר הרצל, לא שוחחתי עם המנהלת לאה. מידי פעם ראיתי אותה מסתובבת ביהוד, אבל מעולם לא דברנו, עד היום בבוקר.
הילדות בשואה
לאה ("כולם קראו לי לוטי") גנזר נולדה ברומניה (בוקובינה) בעיר פרסין. בילדותה למדה עברית בגן ויסודי. בשנת 1939 גורש אביה למחנה מעצר פוליטי בטענה שקרית שהיה קומוניסט. שנה אחר כך גורשה משפחתה לגטו גורה הומורה (עיירה בדרום אזור בוקובינה במחוז סוצ'אבה שבצפון רומניה), שם נדרשו היהודים לענוד טלאי צהוב. ב-10/10/41, הכריז הכרוז "על כל היהודים להתרכז בתחנת הרכבת". "הייתי בת 7, לקחנו מה שיכולנו, העמיסו אותנו על רכבת משא ובמשך 3 ימים היינו דחוסים עד שהגענו לאטאקי (עיר השוכנת על נהר דניסטר), שם נחשפנו למראות קשים מאוד. משם העבירו אותנו לצד האוקראיני של הנהר. התיישבנו בעיר מוגילוב-פודולסק. החיים מוגילוב-פודולסק היו קשים מאוד. חיינו הרבה אנשים בחדר אחד, לא היה מה לאכול, החלפנו בגדים תמורת אוכל, הגברים היו חוטבים עצים והנשים היו מוכרות את גזרי העצים עבור פרוטות, איתן היינו קונים מעט לחם. אבי נדרש לעבוד בבניית גשר עבור הצבא הנאצי. הייתי עדה לרציחתם של יהודים רבים.
" ב-44 שיחרר הצבא האדום את מוגילוב-פודולסק. לאה חזרה לרומניה, שם סיימה בית ספר יסודי ובית ספר תיכון פדגוגי. שם גם למדה עברית. "אז גם החלטתי , אני מורה לא אהיה !" היא אומרת ושנינו מחייכים.
העליה והקליטה
ב-1951 עלתה לישראל ונקלטה במחנה עולים "שער עליה". משם עברה לקיבוץ מענית, "זה לא היה בשבילי, עברתי לחיפה, שם עבדתי במכולת ובמקביל כשוטפת כוסות בבית מלון. לאחר מספר חודשים התחלתי לעבוד ברמת הדסה כעוזרת בגן ילדים, כשבפועל הייתי מנקה ומכינה סנדוויצ'ים". במקביל, עברה לאה קורס קלדניות בעברית וקורס מנהלי חשבונות.
לאה עברה למעברת חירייה, שם הכירה את בעלה אליעזר דויטש.

לאה ואליעזר דויטש לפני הנישואים

לאה ואליעזר דויטש לפני הנישואים

ד"ר חיים שיבא (שעל שמו קרוי בית חולים תל השומר) שהיה חברו של אביה, סידר ללאה עבודה בתחילה כטלפנית בבית חולים בצריפין (לימים בית חולים אסף הרופא) ואחר כך בהנהלת חשבונות.

 חינוך

"כשאני הייתי נכנסת לכיתה התלמידים היו קמים"
לאה הלכה ללמוד בבן-שמן קורס למורי חוץ לארץ במשך כשנה. בסיום הלימודים, בשנת 1952 היא נשלחת ללמד כיתה א' בבית ספר "זרם עובדים" ביהוד, אותו ניהלה נחה סידרסקי. "זה היה חדר בבית פרטי ברחוב גורדון ביהוד. בתחילה, זה היה לי מאוד קשה אבל לאחר חודשיים התגברתי", היא מספרת. "בשלב מסוים עברנו למבנה, שהיום משמש את בית ספר הרצל, אך באותה תקופה נקרא בית ספר רמז. משם העבירו אותנו למה שהיום מוכר כבית ספר רמז".

לאה לימדה 20 שנים ברמז, מתוכם 7 שנים כסגניתה של המנהלת נחה, "כשאני הייתי נכנסת לכיתה התלמידים היו קמים".

לאה דויטש - בית ספר רמז

לאה דויטש – בית ספר רמז

מנהלת בית ספר הרצל

לאה דויטש

לאה דויטש


בשנת 72 הועברה לנהל את בית ספר הרצל, ”כשקבלתי את בית ספר הרצל היו בו 254 תלמידים, בית הספר נחשב ל“בית ספר לא טוב“ וזאת בלשון המעטה. ”בתחילת הדרך חשוב היה לי לטעת בתלמידים ובהורים תחושת ערך עצמי גבוה. התחלנו לעשות פעילות קהילתית כדי לפרסם ולשפר את תדמיתו של בית הספר, אימצנו מועדון קשישים, אימצנו קהילה של ניצולי שואה מהעיר סְקַרְזִ'יסְקוֹ-קָמְיֶינָה שבפולין. הקשר עם הקהילה היה קשר אדוק, תלמידי כיתות ח‘ כתבו עבודות על השואה ואודות אנשי הקהילה. במהלך טקס הסיום חילקו חברי הקהילה ספרים למסיימים".
לאה השקיעה רבות בתחום התרבות בבית הספר, "הבאנו את המשוררת נעמי שמר, סופרים, סדרה של תולדות הכלים המוזיקאליים, תערוכות, אירועים, טקסים, מקהלה, ריקודים ועוד."
ועד ההורים של בית הספר היה גורם מאוד פעיל, יחד קיימו ישיבות משותפות וקבלו החלטות, "הועד עזר ושיתף פעולה עם כל מה שבית הספר ביקש להוציא לפועל".
"היינו בית הספר היחידי שהפעיל יום לימודים ארוך במסגרת ניסוי ובמימון משרד החינוך.
עבורי זו היתה תקופת עשייה נהדרת – פשוט נהנתי מכל רגע".
כשעזבה לאה את בית ספר הרצל בשנת 1986 היו כבר 740 תלמידים, כמעט 500 תלמידים יותר בעת שקיבלה אותו.

מנהלת אגף החינוך במ“מ יהוד.

"זכיתי לשיתוף פעולה מצוין ממנהלי בית הספר בישוב"
לאה יוצאת לשנת שבתון בארה"ב. בשובה היא מחליטה לא לחזור לניהולו של בית הספר הרצל ומתמנת לתפקיד מנהלת אגף החינוך של המועצה המקומית יהוד, תחת ראש העיר מרדכי ליניק ז"ל. "היה לי עם ליניק שיתוף פעולה מצוין ויוצא דופן" היא מספרת. לאה ייסדה את ניצן, את המרכז הפדגוגי. "הקמנו את אחת הכיתות מחשבים הראשונות בארץ – מערכת תואם של מט"ח" היא מספרת בגאווה, "זכיתי לשיתוף פעולה מצוין עם מנהלי בית הספר בישוב", לאחר 7.5 שנים בתפקיד ובחירתו של שלמה בקשי לתפקיד ראש המועצה, הגישה לאה את התפטרותה ויצאה לפנסיה.

 

התנדבות למען הקהילה

לאחר שהות של שנה בארה"ב שבה לאה לארץ ולמדה לימודי תואר שני בבר אילן במנהל ציבורי. התנדבה במשך 4.5 שנים במשטרה – ביומן, שם עברה גם קורס שוטרים. "הם דרשו שאלבש מדים" היא מספרת. כיום לאה מתנדבת בשי"ל – שרות ייעוץ לאזרח – יום אחד בשבוע , וביום נוסף  היא עונה על שאלות בפורום שי"ל באינטרנט.

לאה דויטש במשטרת ישראל

לאה דויטש במשטרת ישראל

מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?

אני אוהבת לקרוא, ספורט – הליכה והתעמלות, לרקוד במתנ"ס, ללמוד והרבה – שנים אני נוסעת לאוניברסיטת בר – אילן לקורסים בנושאים שונים, מרכז המוח, היסטוריה וכו'. אוהבת להתעדכן באקטואליה, משתדלת לארח את המשפחה לפחות פעמיים בחודש.

מה מבשלת למשפחה?

מרק עוף, שניצלים, ליפתן, סלטים. אני חזקה בעוגות, אבל לימי הולדת מעדיפה לקנות.

מעדיפה אוכל אשכנזי?
מה פתאום ! רק אוכל מזרחי, אני גם מאוד אוהבת חריף וכו'…

מכל התפקידים שמלאת, איזה תפקיד הכי אהבת?   מנהלת בית ספר
מדוע?  קודם כל אתה עצמאי, זו אחריות גדולה מאוד, יש חופש פועלה לבצע פרויקטי וזכות גדולה להביא חינוך איכותי לאלפי תלמידים.

מה לדעתך צריך לעשות על מנת לשפר את מערכת החינוך היום?

  • צריך לשפר את מעמדו של המורה, להורים יש חלק חשוב בתהליך. "אי אפשר לדבר לא יפה על המורה בבית ולצפות שהילד שלך יכבד את המורה"
  • המעורבות של ההורים במערכת החינוך היא אבן יסוד חשובה מעין כמוה, אך יש להבחין בין מעורבות לבין התערבות.
  • להימנע מהתערבות יתר של ההורים במערכת החינוך
  • צריך לחזק את המשמעת של התלמידים
  • לחנך לכבד אישי ציבור: ראש ממשלה, שרים, ח"כ, שוטרים וכו'..
  • חינוך בבית: להציב גבולות, לפתור בעיות תוך כבוד הדדי, לכבד את הזולת.
לאה דויטש עם אייל פרץ

לאה דויטש עם אייל פרץ

מה תרצי להוסיף לסיום?
אני מאוד אוהבת את יהוד, טוב לי לגור כאן, אני מאוד גאה בילדים, הנכדים והתלמידים שלי.

עבורי המפגש הזה היה ללא ספק תיקון של הרושם שיצרה דומתה של לאה עת למדתי בבית ספר הרצל. לאה דויטש היא אישה חביבה, מעניינת מאוד ומסבירת פנים.

הפגישה בינינו הסתיימה בחיוך, חיבוק חם והבטחה הדדית לשמור על קשר.

 

מרדכי ליניק

מרדכי ליניק ז"ל

מרדכי ליניק ז"ל

מרדכי ליניק ז"ל (1924 – 1993)
ראש המועצה המקומית יהוד (1985-1993)
לינק נולד בפולין והגיע ליהוד בנובמבר 1948.
בשנים  1950-1959 הוא נבחר וכיהן כסגן ראש המועצה ביהוד וכמנהל מחלקת החינוך.הוא פעל למציאת דיור ותעסוקה לתושבים ,איתר שטחים לפיתוח אזור תעשייה.
בשנת 1979 התמנה כממלא מקום ראש המועצה ומנהל מחלקת החינוך.
בשנים 1993- 1985 כיהן כראש המועצה המקומית יהוד ויו"ר האגודה למען החייל ביהוד.
בשנים לפני מותו, יזם ופעל רבות לקידום פרוייקט הסביונים. בתקופת כהונתו כראש המועצה ניתנה תנופה רבה למערכת החינוך, אותה ראה כעיקר ההשקעה לעתיד.בשל כך הוחלט, לאחר מותו, לקרוא על שמו את קריית החינוך שהוקמה בקריית הסביונים.

המורה נחה

נחה בקנרוט-סידרנסקי ז"ל (1914-2008)
מנהלת בית ספר רמז (1948-1951)
כלת פרס החינוך הארצי בבית נשיא המדינה אפרים קציר, 1978 .
מורה, מנהלת ומנהיגה שדבקה באהבת האדם כערך עליון.
ייסדה וניהלה מוסדות חברה וחינוך יהודיים בפולין, רוסיה ובישראל.
מראשי מקימי מערכת החינוך ביהוד.
ייסדה וניהלה את בית ספר "לנערות ולנערים עובדים" ואת בית ספר "רמז".
אברהם אלטלף עם המיקרופון והמורה נחה

אברהם אלטלף עם המיקרופון והמורה נחה

1914 – נחה נולדה  ליוספה ויהושוע סידרנסקי בכפר פולונסק שליד העיירה רוז'נה בפולין, (כיום בלארוס). בחפשם אחר השכלה ראויה, עברו ההורים וששת ילדיהם לעיירה רוז'נה בה היה בית ספר ובהמשך קבעו מושבם בעיר סלונים. נחה סיימה את בית הספר התיכון 'קוניצה' – בית ספר פרטי יהודי בו למדו תנ"ך,עברית ומקצועות פולניים כגון היסטוריה פולנית, ספרות פולנית ועוד.
נחה ממשיכה ללימודי  הוראה בסמינר העברי 'תרבות' בעיר וילנה.
1936 –נחה  מקבלת תעודת הסמכה ועוברת לגור אצל דודתה בלחבה ומשמשת מורה במקום.
1937-1941-  סלונים. ניהול בית הספר היהודי לבנות 'בית יעקב'.
אביה נפטר ממחלה קשה. נחה נישאת לגלפנד, בן לחבה  מורה ומנהל בית ספר 'תחכמוני'.
בשנת 1939 פולש הצבא הגרמני לפולין, סלונים הופכת להיות חלק מרוסיה.
המורה נחה

המורה נחה

1941-1944 – נחה ומשפחתה (אביה נפטר ממחלה קשה)  בורחים לעומקה של האימפריה הסובייטית אל עבר יבשת אסיה – אוזבקיסטאן. הם נשלחים לסופחוז חאג'אבד.
נחה משמשת מורה ובהמשך מפקחת על בתי הספר הרוסיים באיזור. פעילה בקהילת הפליטים היהודים והלא יהודים ונבחרה להיות נציגתם בפני אירגוני ההצלה שהגיעו למקום.
1944-45 –  תום המלחמה. שיבה לסלונים, כאב ונהי על קהילה שחרבה. ממשיכים לוולבז'יך. נחה ואחותה מורות בבית הספר 'לוחמי הגיטאות' ששפת ההוראה בו עברית. הילדים; ילדי פליטים, ניצולים וילדים שהוסתרו אצל משפחות פולניות.
1950   –  עליה ארצה והתיישבות ביהודיה היא יהוד. נחה מקימה את ביתה עם הרמן אהובה. בהמשך תיוולדנה הבנות שרה וטובה.
נחה מקימה בית ספר ממלכתי א' – לימים בית ספר 'רמז' ומנהלת אותו שנים רבות. בהמשך מקימה בית ספר ערב לנערים ולנערות עובדים, ריכזה חוגים להורים בהם לימדה אותם את
את השפה העברית.
1978  – מקבלת את פרס החינוך החינוך הארצי בבית הנשיא (מהנשיא אפרים קציר).
1981  – פורשת לגמלאות.
1982-87 –מתנדבת בספריה העירונית בתל אביב בליווי תלמידים ומשפחות.
רחוב המורה נחה ממוקם מחבר את רחוב תאנה עם רחוב חזנוביץ
המורה נחה

המורה נחה

קישורים חיצוניים: