שלושת המייסדים

יהוד הוקמה על ידי שלושה אנשים בעלי חזון ויוזמה:
יואל משה סלומון – שהיה בעל המחשבה והעצה.
דוד גוטמן – איש הממון והכסף.
יהושוע שטמפפר – האיש בעל המרץ.

הרעיון להקים יישוב חדש בא בעקבות הקשיים שנוצרו במושבה הראשונה – פתח תקווה.
אין זה פשוט, בימים בהם כאשר הטורקים שולטים בארץ, להקים מושבה חדשה. השלטון הטורקי היה חשדן, השכנים היו עוינים ושלא נשכח את פגעי הטבע, המחלות שנגרמו מביצות, היבול הדל ועוד, ועוד… כל זה גרם לעזיבת המושבה.
ואז החליטו שלושת גיבורנו: סלומון, גוטמן ושטמפפר:
להקים מושבה חדשה!
יישוב זמני, כך חשבו בתחילה, עד יעבור זעם הקדחת באדמתם.
וכך הם תארו זאת: "ראינו, כי עדיין לא הצלחנו במעשינו,
יען לא בחרנו מקום טוב נאה ובריא למושב. לזאת אפוא,
שמנו על לבבנו היום, לתור אחר מקום כזה,
הסמוך ונשען על נחלתנו…."
אך רכישת אדמתה של יהוד – לא הייתה פשוטה כלל וכלל.
הערבים, שחמדו באדמת פתח-תקווה לא הסכימו למכור ליהודים אדמות מחוצה לה, כדי שלא ירחיבו את התיישבותם.
אך שלושת גיבורנו לא אמרו נואש. הם חיפשו, בדקו, שאלו, התווכחו ולבסוף מצאו.
אדם בשם אפנדי מיפו, אשר היה ברשותו כרם בן 20 דונם, בקרבת הכפר הערבי יהודייה, הסכים למכור להם את שטחו.
ראו זאת אנשי הכפר יהודייה וחשבו, למה לא נמכור גם אנחנו? נרוויח כסף, מה רע? ומכרו עוד 120 דונם שטח.
יישוב חדש נולד וכמו לתינוק גם ליישוב שלנו צריך לתת שם.
המיישבים החליטו לקרוא למושבה יהוד, על שם יהד המקראית שעל מקומה עמד הכפר הערבי יהודייה.
יהוד נזכרת בתנ"ך, בספר יהושע, פרק יט', פסוק מ"ה:
"ויהד ובני ברק וגת רימון ומי הירקון והרקון עם הגבול מול יפו ויצא גבול בני דן מהם…."

"וזה כירחים אחדים, התחזקו וישבו ויקנו אחוזת שדה וכרם על הכפר "יהוד" מקום רוח צח וטוב מאוד, מאוד וגם חברים חדשים באו בחברתם, כולם אנשי מידות ורב כסף להם. יחד יבנו שמה בתים ויטעו כרמים ומשמה יפקחו על עבודת אדמתם בעמקים…."
וכך, החל החלום להתגשם.
אט, אט לעוזבי פתח-תקווה הצטרפו חברים חדשים, יהודים טובים מביאליסטוק, אשר רכשו קרקעות בכסף ששלחו עוד בהיותם בגולה. אנשי ביאליסטוק ביקשו למהר ולהגשים את החלום היהודי – יישוב יהודי בארץ ישראל.
והם לא רק חלמו התיישבות אלה שרו:
"חושו אחים חושו נשימה פעמינו,
חושו אחים חושו לארץ אבותינו …."
יחד בשירה החלו לבנות את ההיאחזות ביהוד.
המושבה יהוד תוכננה בקפידה. מייסדי המושבה לא רצו להיכשל שוב, כשם שנכשלו בפתח-תקווה, ולכן תקנו תקנות עבור היישוב החדש, ואלו דבריהם:
"…גם זו ראינו בימי ניסיוננו המעטים, כי חסרו לחברתנו (בפתח תקווה), תקנות קבועות וסדרים נכונים, אשר על פיהם יש להתנהג, והיה הדבר למכשול, כי איש, איש פנה לדרכו, ויפרוץ הריב ותרבנה המחלוקות לפיכך, קבעו מראש את צורת החיים ביהוד
ואף רשמו זאת  בספר התקנות הוא
"ספר הברית":
"על החברים להתהלך איש את אחיו באמת ובתמים בשלום ובמישור, ואיש את רעהו יעזרו בגופם וטרחתם בעת צרה, וינזרו מן המחלוקת והקטטות עד קצה האחרון ושלום ירדפו וישיגהו.."
ואלה הן התקנות בענייני נחלה, העבודה וצורת החיים:
1. יש להכין את תכנית היישוב על ידי אדריכל ועל פיו יבנו בתים.
2. יש לבנות בבת אחת עשרה בתים ורק אז ייצאו המתיישבים לגור בם.
3. החברים חייבים לנטוע עצים בחזית הבתים ולהקפיד על ניקיון חצרותיהם.
4. יבנו מקווה טהרה, בית כנסת ותנור אפיה.
5. תלמיד חכם יהיה הדיין במקום וכן, מלמד תינוקות ושוחט ובודק.
6. על החברים, על פי התור, להביא את צורכי הישוב.
7. על פי ההסכמה של רוב החברים, יקבעו מי מצטרף ליישוב.
"ומי ששכן את שמו בעמו ישראל ישכין גם בנו אהבה ואחווה שלום ורעות…"
"ומי ששכן את שמו בעמו ישראל ישכין גם בנו אהבה ואחווה שלום ורעות…"
וכך, ביום כה' תשרי, תרמ"ג, 8/10/1882 מבשר עיתונאי "המגיד", דוד בומגרטן, על עליית המתיישבים על הקרקע. :
"המגיד"
עיר חדשה יוצאת לדרך
מאת: דוד בומגרטן
"היום יצאו ראשי החברה "פתח תקווה", לנחלת החדשה אשר קנו בכפר "יהודייה", למקום היישוב, לעת עתה יבנו ארבעה עשר בתים ובית הטבילה ובית המדרש ויחפרו בור למים, ובכלות בנין הבתים תשבנה שם ארבע עשרה משפחות מבני החברה, ויעבדו אדמתם – ייתן ד' ויצליחו…"

השלטון הטורקי מערים קשיים

וכך בעוד אנשי יהוד מתחילים בבנייה ופיתוח העיר, הבניינים כבר כמעט עומדים במלוא תפארתם והנה נפלה עליהם פקודת הממשלה הטורקית שמודיעה: עליכם להפסיק את הבניה ומיד! בצירוף תביעה לבית-משפט ובנוסף איום להרוס את כל מה שכבר נבנה.
נציגה של הממשלה התורכית, פחה הירושלמי, היה ידוע בדקדוקו בפרטים. הוא טען כי החוק אוסר על בניה במקום, שלא היה מיושב תחילה.
בני יהוד טענו, כי יהוד איננו מקום חדש, הם בסך הכול מוסיפים על מה שכבר היה קיים.
לא עזרו הטענות, המושל התורכי עמד על שלו.
אין זו הפעם הראשונה שהממשלה הטורקית מנסה להערים קשיים על המתיישבים היהודים וזה מתוך כוונה ברורה למנוע מהם לתקוע יתד בארץ ישראל.
בעיה נוספת, הבנאים, סרבו להמשיך ולעבוד ללא רישיון, היות וגם עליהם יוטל עונש ממון ומאסר.
חיפשו פתרון ומצאו…
הם כתבו מכתב לעיריית ירושלים ודרכה קיבלו אישור להמשך הבנייה.
אך הבעיות לא הסתיימו, יואל משה סלומון ודוד גוטמן קבלו הזמנה ממשלתית לעמוד לדין, בבית המשפט המחוזי ביפו. הם הואשמו בבניית בתים ללא רישיון. נאמר להם כי הרישיון שקיבלו מעיריית ירושלים פסול והוצא בטעות.
המשפט שנערך לשניים היה ידוע מראש בתוצאותיו. הפחה הירושלמי השפיע על השופטים  ואלה פסקו, כי המתיישבים חייבים בדין. הם צוו לשלם קנסות כבדים, על הבתים נגזרה הריסה, ונמנעה מהם זכות הערעור.
אך סלומון וגוטמן לא התייאשו ולבסוף קיבלו את האישור והמושבה יהוד עמדה על תילה ואף הוציאו חותם של המושבה
הראשונים, שהחליטו לתמוך באנשי המושבה, היו בני ביאליסטוק,
שצרת אחיהם נגעה לליבם.
הם אומנם לא היו עובדי אדמה, אך התיישבו בכוח החלוציות ואהבת הארץ, הם למדו את מלאכת החקלאות אצל האיכרים הותיקים.
המתיישבים החליטו :
העבודה תהיה עבודה עברית!
דניאל ליפשיץ – ניסה לגדל את זחל המשי.
דב ימיני – ערך את הספר האחוזה וארגן את השלטון העצמי.
אלחנן בולקין – החליט להקים מפעל בגדים.
בולקין התקשר לחבריו וביקש שיעזרו לו לרכוש מכונות אריגה וטוויה כדי להקים את בית החרושת הראשון בארץ ישראל. חבריו נענו, ותוך זמן קצר התחילו מכונות האריגה לעבוד בביתו ביהוד וקולן נשמע בכל הכפר.
בבית החרושת ייצר בולקין, עבאיה – גלימה, אדרת עליונה רחבה כעין חלוק עבה. התושבים לא מיהרו לרכוש את האדרת אך כאשר ביקר הברון רוטשילד בארץ, ביקר גם במפעל. הוא התלהב והזמין עבאיות לאיכרים בעקרון ובזיכרון יעקב.
בולקין קיווה, כי מעתה עתיד מפעלו מובטח. אולם המציאות טפחה על פניו, הברון חזר לפריז, ופקידיו מנעו עזרה מהמפעל.
שלוש שנים השקיע בולקין במפעל האריגה, והפסיד כסף רב.
בשנת תרמ"ח 1888, הקשיים הכריעו אותו והוא חיסל את מפעלו ועבר לראשון שם עבד עד סוף ימיו ביקבי הברון.

השכנים הערבים מערימים קשיים

יהוד המושבה החקלאית נעזבת

יהוד שימשה כמושבת בת של העיר פתח תקווה ומעין בית מלון לאיכרי פתח תקווה.
המקום לא יכול היה להתפתח, שרתה בו קדחת ולא ניתן אישור למבנים חדשים.
הבתים הקיימים, שניבנו בחיפזון, לא עמדו במבחן המציאות של עמידות בפגעי הטבע. בתים דלפו בחורף, יושביהם חלו ונאלצו לטלטל עצמם ליפו. ביהוד עצמה לא היה רופא ולא תרופות.
אט, אט עזבו את המושבה יהוד איכרים, שחזרו והתיישבו בפתח-תקווה קרוב לשדותיהם.
באותן שנים הייתה יהוד לא רק עיר של תורה, אלא גם לעיר של הנהגה לרוב המושבות. רבים נשאו עיניים אל חכמיה-לעצה, פשרה ואפילו פסקי דין. הם פנו לעצה בענייני מחלוקות פנימיות במושבות, אי הבנות עם חובבי ציון בגולה וסכסוכים עם פקידות הברון.
שלוש שנים לאחר עלייתו של מרדכי גימפל יפה, חלה בקדחת. הוא נפטר ונטמן בפתח תקווה.
לאחר מותו נסגר בית-המדרש ותלמידיו חזרו לירושלים. יהוד, שוב, נעזבה.
יהוד החלה להתרוקן מיושביה.
יחיאל מיכל פינס ויואל משה סלומון חשבו על רעיון להפוך את יהוד "לקריית ספר". הרעיון היה לפנות לאנשי רוח ולבקש מהם ליישב את יהוד. הניסיון ארך מספר שנים ולא נחל הצלחה.
בשלהי 1888 עלה לארץ ישראל הרב מרדכי גימפל יפה.
הוא התיישב ביהוד, הצטרף אל תלמידיו ובעצם הפך את יהוד למרכז רוחני-דתי. הוא פתח בית מדרש לאברכים וספרייה אשר הכילה 4,000 כרכים. הוא היה דואג לתלמידיו, לבריאותם ולימודיהם.

יהוד מחכה לגאולה

שנתיים נעזבה יהוד, והועברה חינם  לקבוצת פועלים פליטי מלחמה מרוסיה. ביום היו עובדים את אדמות יהוד, ולעת ערב שבים לבתיהם בפתח תקווה. איכרים אלה, שהתנסו בעבודות חקלאות באדמות יהוד, יצאו טובים ומנוסים, והתיישבו אחר-כך ביבנאל, מטולה, באר-טוביה ובעין גנים.

התחדשות המעש ביהוד