יהוד שלי
יהוד 1948 צילום בנו רותנברג

יהוד שלי – כך היינו

יהוד שלי – כך היינו
כמעט כל אחד מאיתנו זוכה מדי פעם לרסיסי החסד האלה…לשברירי השנייה הנעימים האלה, כשמישהו או משהו מזכיר לו פתאום איזה רגע מתוק במיוחד מהעבר הרחוק.לפעמים זה שם של מישהו…לפעמים זה קול…לפעמים זה ניחוח שמעיף אותנו עשרות שנים אחורה כמו במכונת זמן אדירה ומניח אותנו כמו על כרית נעימה של צמר גפן מתוק, אי שם בגיל שכבר לא יחזור…או במקום שכבר לא קיים ואנחנו מאוד מאוד מתגעגעים אליו.

ברגעים האלה…הלב דופק בחוזקה…חיוך מלאכי ממלא את הנפש…לפעמים דמעה…וכל הטוב שבנו פורץ החוצה, כמו פרי שמבקע את קליפתו העבה וממלא בעסיס מתוק את כל סביבתו.

יהוד של ילדותי היתה בשבילי הרבה יותר ממקום מגורים. יהוד היתה משפחה אחת ענקית, חמה, מגוונת ומרתקת. יהוד היתה סיפורים בתוך סיפורים, שירים בתוך שירים….ואנשים…אנשים "פשוטים"…בגובה העיניים, תמימים ומסבירי פנים…

הקמתי את אתר "יהוד שלי" מתוך געגוע ליהוד של פעם אבל גם ואולי בעיקר עם מבט לעתיד. מתוך אמונה שלמה שניתן וכדאי לשמר גם היום, ביהוד הגדולה והמודרנית, את אותו החום האנושי ה"יהודי" של פעם, את האכפתיות, את הערבות ההדדית ואת חיי הקהילה התוססים.

לכל אחד מאיתנו יש את ה"יהוד שלי", אפילו אם הגעתם לגור ביהוד רק לפני זמן קצר.

יהוד של ילדותי היתה יהוד של שנות השבעים המאוחרות…עיירה קטנה ונחבאת אל הכלים…קיבוץ גלויות אמיתי. תבשיל ריחני עם מתכון עשיר שהכיל כף גדושה של עולים מטורקיה, חצי כוס תימנים, קורטוב פולנים ותערובת תבלינים מכול תפוצה יהודית שעל הגלובוס…ואולי גם כאלה כמה שנפלו עלינו מעולמות אחרים.

יהוד 1948 צילום בנו רותנברג
יהוד 1948 צילום בנו רותנברג

עברית היתה ביהוד רק השפה השנייה, אחרי הלאדינו כמובן, שהפכה עד מהרה שוטפת גם בפיהם על אנשי הג'חנון, הרגל הקרושה או הצ'ורבה החמצמצה. כל אדון היה "מוּסְיֶה", כל סבלנות היתה "פַּסֵנְסְיָה" וכל אידיוט הפך ל"קָפַּק" "קִיטוּק" "טְרונְצ'ו" או "בִּימבּרִיו". אחרי כל ה"ברכות" הללו, אם עדיין חסרו לך צחצוח חרבות לשון בספרדית-יהודית, תמיד היה ניתן לקבל הצגה טובה ב"פרלמנט הטורקי" של ניסים אל קאב'ג'י, או במועדון של "אידי בלה", שם התווכחו בקולי קולות זקני הישוב, דנו בעניינים ברומו של עולם וקיבלו החלטות הרות גורל לעתיד המין האנושי.

אבל אם אני הייתי זוכה לעצב בזמנו את דגל היישוב, סביר להניח שבמרכזו הייתי מצייר בורקס טרי ומהביל.

כמו שלכל סרט יש פס קול, כך היה ריח הבורקס נשמת אפו של הישוב. בכול בוקר היה עובר מוסיו רפאל יחבס בתלת האופן שלו וצועק "בויוזזז!!!" וכמו פיה שמפזרת אבק של מלאכים, כך הוא היה ממלא את הרחוב בריח מתוק של בורקס טרי ופריך.

רפאל היה שואל אותי: "עם ביסה?", ומגיש לי את יצירת המופת, עטופה מעדנות בניר מקושט בכתמי שמן חממים…ואני הייתי אוחז בשתי ידי הקטנות את הבויז הענק, שואף מלוא אפי את הניחוח המשכר של מאפה שרק לפני חצי שעה יצא מהתנור כמו תינוק מרחם אימו. כל ביס היה מחושב וכל נעיצת שיניים בבצק המתפצפץ היתה מתוזמנת היטב…שלא יגמר לעולם.

כך הייתי הולך לי ואוכל ומתענג…וממש כמו שכבות עלי הבצק הביתי, הייתי עובר בזה אחר זה לפני האייקונים של יהוד שעיצבו את נוף ילדותי…הסַפַּר "שֶמְבֵּרְבֵּר"…חנות הצעצועים של "פינוקיו"…חנות הספרים של "סטופניצקי"…מועדון הקשישים… בית הנוער של יוסי אשד…הנגרייה של פסח…עץ התותים הגדול…אנדרטת הנופלים שבגן העצמאות…הפיצה של ניסים דניאל… הלחם של אדון נעים…המכולת של "מישל בז'ה"… החנות של "טורג'מן" ושל ארדיטי…הגזוז אצל מוסיו רווח…

וכך עם פירורי הסומסום האחרונים הייתי מגיע לבית ספר היסודי מאוד על שם בנימין זאב הרצל, שרק תושבי יהוד יודעים שחוזה המדינה בעצם התכוון אליהם כשכתב את "מדינת היהודים".

ובכניסה לבית הספר היתה עומדת המנהלת לאה דויטש ותוקעת בכל ילד וילד מבט שהיה מיישר אותנו כמו מגהץ קיטור וגורם לביס הבורקס האחרון לקבל התקף קלסטרופוביה בגרון המתכווץ.

כך היה…הרבה רבה לפני שילדינו עברו לחיות בתוך עולם וירטואלי של מסכים ומעבדים…

הרבה לפני הפייס והטוויט והאינסטוש…

היינו נפגשים בשכונה לשחק מחבואים, תופסת, "7 אבנים", טניס מאולתר עם כדור של מטקות, ג'ולים, גוגויים, חיי שרה, ארצות, עמודו, קלאס, חבל, סטנגה…

כל זה ניראה אמנם במחשבה ראשונה כמשהו שאבד עליו הכלח…שעבר זמנו…שלא יחזור…

וכנראה שזה נכון…

אבל אני מאמין שהעבר הוא בסיס משותף שפותח לבבות וניתן ממנו לקחת את התמצית לקראת הבניה של עתידנו המשותף.

 שלכם,

אייל פרץ