במשך שנים רבות היה רק שריף אחד ובלתי מעורער בבית הספר היסודי מאוד על שם "דוד רמז". מדובר בסגן המנהלת, שהיה ידוע יותר בכינויו – "המורה גל".
אדם יקר, עם לב זהב, גוף קטן, אבל אישיות ענקית.
המורה גל היה מומחה לחקלאות, מה שעזר לו לגדל כוסברה ונענע בגינת בית הספר, אבל זה לא עזר לו לגדל אף שיערה אחת על הראש.
כשהמורה גל היה גוער בתלמיד שעשה מעשה שלא יעשה, הקרחת שלו נצצה כל כך, שכל מה שהתלמיד חשב עליו היה בדרך כלל:
"אךךךךךךך…….איך בא לי לשלוח עכשיו את היד ולהעביר לו איזה סיבוב על הקרחת… "
לעשות למורה גל סיבוב על הקרחת זה היה מן חלום נסתר של כל תלמיד ב"רמז", חלום שכל אחד מאיתנו ידע שלעולם לא יתגשם.
זה היה כמו…להיות במיטה בשלישיה עם עופרה חזה וירדנה ארזי.
ואז הגיע פורים.
וכיוון שבזמנו עוד לא ידענו שאפשר לקנות תחפושות מוכנות בפיראט האדום, אז היינו צריכים לאלתר תחפושות בעצמינו.
רצה הגורל ובבוקר פורים הגיע אלינו הביתה דמארי מהדודים בשביל לתקן איזו נזילה, והשאיר אחריו בטעות חבילה גדולה של פשתן.
זה הספיק לי.
הדבקתי על פנים את חבילת הפשתן, התעטפתי בסדין לבן והינה אני רב "באבא" מרוקאי, אוריגינל.
הגעתי כך לבית הספר והחגיגות היו בעיצומן. הכיתות הוסבו לתחנות משימות ומשחקים, דוכנים ברחבה המרכזית, מוזיקה משעשעת בוקעת מהרמקולים בצליל צורמני, מורים מחופשים…חגיגה!
ואני ממסתובב לי ברחבה, מתגרד כהוגן מהפשתן על הפנים, צועד לאט לאט, משתדל שלא לדרוך לעצמי על הסדין.
ואז זה קרה…
אי שם מבין ים התלמידים…פסע לכיווני מעדנות המורה גל עם כובע של סרג'יו קונסטנזה על הראש.
האינסטינקט הראשוני שלי היה להביט בו במבט מיתמם של "מה כבר עשיתי?…נשבע לך שזה לא אני…", אבל הוא חייך אלי בעיניים רכות, נעמד מולי ואמר:
"תברך אותי, רבי".
"מה??" שאלתי בתדהמה. למרות שהבנתי את העברית שבפיו, משהו שם לא התחבר לי קוגניטיבית.
"תברך אותי", הוא חזר, הוריד את הכובע והרכין קלות את ראשו לעברי.
הקרחת הביטה בי במבט חודר ואני הישרתי בה מבט, מהופנט כמו כלב רעב שעוקב אחרי גלגל שווארמה נוטף שומן כבש.
כל התלמידים בחצר קפאו במקום. העולם סביבי עצר מלכת ודממה ירדה על הרחבה. הכלבים הפסיקו לרדוף אחרי החתולים, הציפורים רבו על מקומות צפייה נוחים על חוטי החשמל. אפילו הרמקולים הצורמניים הפסיקו לפעול ונתנו כבוד למעמד.
כולם חיכו לראות מה יקרה….
אני הבטתי סביבי, המום…מנסה לשאוב כוח מההמון…
בזהירות, בזהירות, שלחתי יד רועדת לכיוון פדחתו הנוצצת של המורה גל, הנחתי אותה עליה בעדינות והתחלתי מברך בשקט….
יברכך השם וישמרך…
ברגעים הראשונים היד היתה מאובנת מהתרגשות, אבל ככל שהברכה התקדמה הרגשתי איך כוח אדיר מתחיל להזיז לי את היד בתנועות מעגליות. בהתחלה בקטן…אבל מהר מאוד הלכו וגדלו, הלכו והתרחבו עד שהפכו גדולות כל כך ואגרסיביות, באופן שהיה ניתן לנקות איתן בקלות שימשה קדמית של משאית סמי-טריילר אחרי שבוע במחצבה.
לקח למורה גל דקה אחת ארוכה מדי על מנת להרגיש שהרב שלפניו יותר מדי נלהב לברך אותו….ואת בני ביתו…ואת כל החפץ בייקרו…ואת כל שכניו…ואת האבנים שבכליותיו…ואת התרנגולות שבחצרו…ואת העופות שבמקפיאו…ואת הוידיאו שבביתו…ואת השערות שעל ראשו…טוב, נו, אולי לא את השערות שעל ראשו…
אני חושב שהמורה גל נשבר בשלב שהתחלתי לברך אותו "ליציאות רכות ולגבינות קשות".
הוא הודה לי בנימוס, חבש שוב את כובעו והלך משם כלעומת שבא, משאיר אותי מאחור בשיאה של אקסטאזת קדושה נבואית.
שניות ארוכות עמדתי שם עם חיוך של בתול שיצא כרגע מהאחוזה של יו הפנר. אט אט התחלתי לחזור אלי חושי ולהביט סביב בתלמידים ובמורים ההמומים.
גרוני היה יבש מהתרגשות. בצעדי כלה בחופתה חציתי הרחבה לכיוון הברזייה והתלמידים פתחו בפני את הדרך כמו משה רבנו בים סוף.
הייתי בלתי נגיש…הייתי מורם מעם.
מאז, תלמידים יודעי דבר הפליאו בסיפורי "ליאור והסיבוב על הקרחת". רבים מהם יכלו להישבע שראו במו ענייהם איך הענקתי למורה גל באותו המעמד גם עיסוי רכות מרענן, רפלקסולוגיה בכף הרגל וטיפול באבנים חמות.
הראשון שהעז לגשת אלי באותו היום היה ניר מנקי, שלמד בשכבה מעלי.
הוא נעמד לצידי, שלח יד עוטפת דרך גבי ועד לכתף הרחוקה וגרר אותי לצד הרחבה, דרך ההמון המעריץ, מביט לכול הכיוונים במבטים קשוחים, כמו היה שומר הראש החדש של אדמו"ר קהילת "רמז".
תוך הצעידה אל החורשה, הביט בי במבט מתרשם ואמר לי בחיוך :
ואללה ליאור….
לא יודע מה הקשר בינך לבין רבי, אבל תאמין לי….אלוהים היום היה אתך.