יהוד שלי – כך היינו

יהוד שלי – כך היינו
כמעט כל אחד מאיתנו זוכה מדי פעם לרסיסי החסד האלה…לשברירי השנייה הנעימים האלה, כשמישהו או משהו מזכיר לו פתאום איזה רגע מתוק במיוחד מהעבר הרחוק.לפעמים זה שם של מישהו…לפעמים זה קול…לפעמים זה ניחוח שמעיף אותנו עשרות שנים אחורה כמו במכונת זמן אדירה ומניח אותנו כמו על כרית נעימה של צמר גפן מתוק, אי שם בגיל שכבר לא יחזור…או במקום שכבר לא קיים ואנחנו מאוד מאוד מתגעגעים אליו.

ברגעים האלה…הלב דופק בחוזקה…חיוך מלאכי ממלא את הנפש…לפעמים דמעה…וכל הטוב שבנו פורץ החוצה, כמו פרי שמבקע את קליפתו העבה וממלא בעסיס מתוק את כל סביבתו.

יהוד של ילדותי היתה בשבילי הרבה יותר ממקום מגורים. יהוד היתה משפחה אחת ענקית, חמה, מגוונת ומרתקת. יהוד היתה סיפורים בתוך סיפורים, שירים בתוך שירים….ואנשים…אנשים "פשוטים"…בגובה העיניים, תמימים ומסבירי פנים…

הקמתי את אתר "יהוד שלי" מתוך געגוע ליהוד של פעם אבל גם ואולי בעיקר עם מבט לעתיד. מתוך אמונה שלמה שניתן וכדאי לשמר גם היום, ביהוד הגדולה והמודרנית, את אותו החום האנושי ה"יהודי" של פעם, את האכפתיות, את הערבות ההדדית ואת חיי הקהילה התוססים.

לכל אחד מאיתנו יש את ה"יהוד שלי", אפילו אם הגעתם לגור ביהוד רק לפני זמן קצר.

יהוד של ילדותי היתה יהוד של שנות השבעים המאוחרות…עיירה קטנה ונחבאת אל הכלים…קיבוץ גלויות אמיתי. תבשיל ריחני עם מתכון עשיר שהכיל כף גדושה של עולים מטורקיה, חצי כוס תימנים, קורטוב פולנים ותערובת תבלינים מכול תפוצה יהודית שעל הגלובוס…ואולי גם כאלה כמה שנפלו עלינו מעולמות אחרים.

יהוד 1948 צילום בנו רותנברג

יהוד 1948 צילום בנו רותנברג

עברית היתה ביהוד רק השפה השנייה, אחרי הלאדינו כמובן, שהפכה עד מהרה שוטפת גם בפיהם על אנשי הג'חנון, הרגל הקרושה או הצ'ורבה החמצמצה. כל אדון היה "מוּסְיֶה", כל סבלנות היתה "פַּסֵנְסְיָה" וכל אידיוט הפך ל"קָפַּק" "קִיטוּק" "טְרונְצ'ו" או "בִּימבּרִיו". אחרי כל ה"ברכות" הללו, אם עדיין חסרו לך צחצוח חרבות לשון בספרדית-יהודית, תמיד היה ניתן לקבל הצגה טובה ב"פרלמנט הטורקי" של ניסים אל קאב'ג'י, או במועדון של "אידי בלה", שם התווכחו בקולי קולות זקני הישוב, דנו בעניינים ברומו של עולם וקיבלו החלטות הרות גורל לעתיד המין האנושי.

אבל אם אני הייתי זוכה לעצב בזמנו את דגל היישוב, סביר להניח שבמרכזו הייתי מצייר בורקס טרי ומהביל.

כמו שלכל סרט יש פס קול, כך היה ריח הבורקס נשמת אפו של הישוב. בכול בוקר היה עובר מוסיו רפאל יחבס בתלת האופן שלו וצועק "בויוזזז!!!" וכמו פיה שמפזרת אבק של מלאכים, כך הוא היה ממלא את הרחוב בריח מתוק של בורקס טרי ופריך.

רפאל היה שואל אותי: "עם ביסה?", ומגיש לי את יצירת המופת, עטופה מעדנות בניר מקושט בכתמי שמן חממים…ואני הייתי אוחז בשתי ידי הקטנות את הבויז הענק, שואף מלוא אפי את הניחוח המשכר של מאפה שרק לפני חצי שעה יצא מהתנור כמו תינוק מרחם אימו. כל ביס היה מחושב וכל נעיצת שיניים בבצק המתפצפץ היתה מתוזמנת היטב…שלא יגמר לעולם.

כך הייתי הולך לי ואוכל ומתענג…וממש כמו שכבות עלי הבצק הביתי, הייתי עובר בזה אחר זה לפני האייקונים של יהוד שעיצבו את נוף ילדותי…הסַפַּר "שֶמְבֵּרְבֵּר"…חנות הצעצועים של "פינוקיו"…חנות הספרים של "סטופניצקי"…מועדון הקשישים… בית הנוער של יוסי אשד…הנגרייה של פסח…עץ התותים הגדול…אנדרטת הנופלים שבגן העצמאות…הפיצה של ניסים דניאל… הלחם של אדון נעים…המכולת של "מישל בז'ה"… החנות של "טורג'מן" ושל ארדיטי…הגזוז אצל מוסיו רווח…

וכך עם פירורי הסומסום האחרונים הייתי מגיע לבית ספר היסודי מאוד על שם בנימין זאב הרצל, שרק תושבי יהוד יודעים שחוזה המדינה בעצם התכוון אליהם כשכתב את "מדינת היהודים".

ובכניסה לבית הספר היתה עומדת המנהלת לאה דויטש ותוקעת בכל ילד וילד מבט שהיה מיישר אותנו כמו מגהץ קיטור וגורם לביס הבורקס האחרון לקבל התקף קלסטרופוביה בגרון המתכווץ.

כך היה…הרבה רבה לפני שילדינו עברו לחיות בתוך עולם וירטואלי של מסכים ומעבדים…

הרבה לפני הפייס והטוויט והאינסטוש…

היינו נפגשים בשכונה לשחק מחבואים, תופסת, "7 אבנים", טניס מאולתר עם כדור של מטקות, ג'ולים, גוגויים, חיי שרה, ארצות, עמודו, קלאס, חבל, סטנגה…

כל זה ניראה אמנם במחשבה ראשונה כמשהו שאבד עליו הכלח…שעבר זמנו…שלא יחזור…

וכנראה שזה נכון…

אבל אני מאמין שהעבר הוא בסיס משותף שפותח לבבות וניתן ממנו לקחת את התמצית לקראת הבניה של עתידנו המשותף.

 שלכם,

אייל פרץ

רחוב יוסף טלבי

רחוב יוסף טלבי ע"ש יוסף טלבי ז"ל בן מזל ומשה. נולד ביום ח' בסיוון תשמ"ב(30.5.1982) ביהוד. אח צעיר למאיר ולטובה. נכד למשפחה גדולה ומלוכדת מאוד, מוותיקי יהוד. יוסי היה ילד יפה תואר, שובב ואהוב מאוד על אחיו, שהתחבב על כל שכניו וחברי משפחתו, שנהגו לפנקו לרוב.

יוסף טלבי

יוסף טלבי

יוסי רכש את השכלתו היסודית בבית-הספר 'יהודה הלוי' ביהוד. "ילד נבון, עם לא מעט שובבות והמון חן," סיפר מנהל בית-הספר, "חברותי ועוזר בכל אשר נדרש. ידי זהב לו. זה הגנים – וכי מה יכול להיות התוצר מבית כמשפחת טלבי?"

יוסי המשיך לימודיו בחטיבת-הביניים ב'קרית הסביונים' וסיימם בתיכון 'מקיף יהוד'. סיפר מחנכו בתיכון: "… ילד שקט ורציני, שיש בו המון רצון לתת מעצמו. במהלך שנת הלימודים גיליתי צד נוסף, אמיתי ומיוחד כל כך באופיו של יוסי – היתה בו שובבות מופלאה, משובת נעורים שלוותה בהומור יוצא דופן, שהדביק את החברים מסביב, ולעתים גם את המורים." יוסי העדיף פעמים רבות לשחק כדורסל במגרש הספורט, לכייף ולבלות, כאשר הלימודים נשארו בדרך כלל בעדיפות האחרונה. אבל בשנת הלימודים האחרונה הוא עזב את התיכון ביהוד ועבר ללמוד בבית- הספר התיכון האקסטרני 'אנקורי'. יוסי הבין ששעת האמת הגיעה, שקד על לימודיו ועבר בהצלחה את כל בחינות הבגרות.

יוסי היה נער מלא שמחת חיים, מוקף תמיד בחברים רבים, שלמענם ולמען בני משפחתו היה מוכן לתת את הכל. חבריו מספרים: "יוסי היה אדם שלא יכול לומר 'לא'. כל דבר שביקשו ממנו, לא משנה מתי או באיזו סיטואציה, נענה בחיוב. מאחר שיוסי היה כזה אדם, לא יכולנו אף פעם לסרב לכל דבר שביקש. ממש מלאך."

יוסי היה לנער יפה תואר, חכם ופיקח. תמיד היה חיוך נסוך על פניו העדינות, וכל דבר, גם אם לא היה ממש לרוחו ולטעמו, ידע לקבל בהבנה מלאה. קשור היה מאוד היה לבני משפחתו, ונהג לפנק את אמו במתנות קטנות.

יוסי אהב לטייל, עם משפחתו ועם חבריו. את הטיול המשמעותי ביותר ערך ערב גיוסו לצה"ל, עת נסע ליוון עם שני חברי ילדות. על החוויות הרבות מאותו טיול סיפר בהרחבה גם זמן רב לאחר שובו. בין תוכניותיו הרבות ליום שאחרי שחרורו מהצבא היו תוכנית לטיול במזרח הרחוק, ותוכנית לטיול שורשים ביוון עם אביו.

בעת לימודיו בתיכון הכיר יוסי את ליטל, שהיתה לחברתו הקרובה והאהובה במשך ארבע שנים, עד יום מותו.

בחודש נובמבר 2000 התגייס יוסי לצה"ל. משאת נפשו היתה להגיע ליחידה קרבית מובחרת, והוא אכן שובץ ליחידת 'נחשון', יחידת חי"ר המתמחה בפעילות מורכבת בשטחי יהודה ושומרון. הוא סיים מסלול לוחם וקורס מ"כים, ותיכנן להמשיך לקצונה ולקריירה צבאית.

מפקדו של יוסי, סא"ל צביקה, סיפר: "יוסי סיים מסלול לוחם ויצא לקורס מפקדי כיתות. שם הרעיפו עליו מפקדיו המלצות ומחמאות על תפקודו ועל כישוריו… בשובו נכנס אלי לראיון שיבוץ, וביקש להגיע לפלוגה ותיקה – פלוגה שבה העשייה רבה יותר… יוסי שובץ כמפקד כיתה בפלוגת החוד, השתלב בפלוגה החדשה, התחבב במהירות על כלל החיילים והמפקדים והטביע את חותמו המיוחד על כל הסובבים אותו."

יוסף טלבי

יוסף טלבי

אלעד, חבר של יוסי בשירותו הצבאי, כותב: "מהרגע הראשון שהגעת לפלוגה ידענו שהגיע עוד חבר לחבר'ה. לאט-לאט התחלנו להכיר אותך, והבנו שיש פה חבר אמיתי, ובכל מצב יהיה אפשר לסמוך עליו. בעת הצורך יוכל לשבת, להקשיב, לדבר ולתת עצה."

ביום ט' בתמוז תשס"ב (19.6.2002) נפל יוסי בקרב בקלקיליה. בעקבות מידע מודיעיני הגיעה היחידה למבנה בן ארבע קומות בעיר, בחיפוש אחר מחבל מבוקש, ראש המודיעין הכללי מאזן סולימן. הכוח הראשון שנכנס למבנה והחל לסרוק אותו נתקל בקומה השנייה במכת אש של המחבל, והמ"פ נפגע. יוסי, שעמד בראש כוח סיור והגיע למקום מיד לאחר ההיתקלות, התנדב להיכנס לבניין ולחלץ את הפצוע, על אף שידע שיש במקום מחבל חמוש. הוא נכנס למקום עם הסמ"פ והחובש, אולם הם נפצעו מיד בכניסה לבניין ורק יוסי הצליח להיכנס, והסתער על המחבל. בחילופי האש הוא הרג את המחבל, אך נפצע אנושות. הוא פונה לבית-החולים 'מאיר' בכפר סבא, שם נפטר כעבור זמן קצר. באירוע נהרג גם המ"פ, רס"ן שלומי כהן.

בן עשרים היה יוסי בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמ"ר. יוסי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין ביהוד. הותיר אחריו הורים, אח, אחות וחברה.

מפקדו של יוסי, סא"ל צביקה כותב: "באירוע שבו נפל גילה יוסי אומץ לב יוצא דופן, כשמיהר להיכנס לבניין כדי להציל את מפקדו על אף שידע כי עדיין נמצאים במקום פלשתינאים חמושים. הגבורה שהפגין במהלך הקרב עולה על כל תיאור מילולי, ורק אוכל לומר כי התנהגותו ומעשיו מציבים בפנינו רף גבוה ומופת לחיקוי… זכרו של יוסי וזכר מעשיו יהוו סמל ודוגמה לחיילי הגדוד, וסיפור גבורתו עוד יסופר רבות."

נדב, מפקדו של יוסי, שמונה למ"פ לאחר הקרב, ספד לו: "הוכחת לכולם, יוסי, שאתה מוביל, שאתה מפקד שמסתכל על חייליך לאחור ומוביל אותם קדימה. יצאת לחלץ את שלומי המ"פ, וקיפחת את חייך… לעולם לא נצליח להשלים את מקומך בפלוגה. ספר המחזור שלנו הוא ערך לכל אחד מאיתנו, כי שם אתה איתנו, צוחק."

מתוך דברי המח"ט, אל"מ דוד: "יוזמה, אומץ לב, חתירה למגע, דבקות במשימה, אחוות לוחמים – אלה הערכים המובילים, עליהם גדלים דורות של לוחמים בצה"ל. את כל אלה זיהיתי ביוסי בשלוש הדקות לפני שנכנס לחלץ את המ"פ. הוא יזם וקיבל את מקומו בכוח. הוא נכנס למבנה באומץ לב וללא היסוס. הוא חתר למגע עם המחבל והכריעו. הוא היה נחוש לחלץ את מפקדו. הוא סיכן עצמו כדי לא להשאיר פצועים בשטח. הוא היה גיבור ונפל כגיבור. כזה היה סמ"ר יוסי טלבי, בנם של מזל ומשה טלבי תושבי העיר יהוד."

לוחמי 'נחשון' כתבו למשפחה: "בזמן הקצר שיוסי היה מפקד בפלוגתנו הספקנו לראות ולהכיר כי הוא בן אדם מיוחד. יוסי התבלט באיכפתיות, בדאגה לחייליו ובחתירה לשלמות…"

כותבת ליטל, חברתו האהובה של יוסי: "אני נשמתך התאומה, חיכיתי לך שתחזור ותיתן לי את החיבוק הגדול והחזק שתמיד עשית כשהגעת. בשבילי אתה עדיין כאן, עמוק בפנים בתוך הלב… יוסי, אנחנו פה האנשים שהותרת אוהבים אותך ואף מעריצים אותך. בשבילי תמיד היית מלך, ועדיין מלך. אני פה עכשיו כדי לזכור, ולעולם לא לשכוח."

גלית ועמית, בני הדוד של יוסי כתבו: "הילה של טוב זרחה לך מהעיניים/ לכל מי שזקוק הושטת שתי ידיים/ אם צריך היה להישען, הושטת שתי כתפיים/וכשביקשו ממך מעט, נתת שבעתיים./.. "קרבי זה הכי," זה היה המוטו שלך/ולא נראה לנו שקיים חייל יותר מורעל ממך./ אנו עוברים כעת תקופה לא קלה/ מקווים שאותנו תזכור לטובה/ שמור עלינו מלמעלה."

טובה, אחותו של יוסי, ילדה לאחר נפילתו בן וקראה לו על שם אחיה – יוסי אור, כדי שימשיך את האור העצום שכבה ביום שבו נפל יוסי.

בני משפחתו הנציחו את שמו של יוסי במספר פעולות הנצחה: תרמו מנורה גדולה לבית- הכנסת ביהוד, הוציאו לאור ספר הנצחה והקימו אתר אינטרנט, הנושאים שניהם את השם "סיפורו של לוחם וגיבור".

כמו-כן מונצח שמו של יוסי וסיפור חייו בחיל-הקשר ביהוד – באתר האינטרנט, באתר ההנצחה ובחדר ההנצחה.

ביום כ"ב באלול תשס"ד (8.9.2004) העניק אלוף פיקוד המרכז לסמ"ר יוסף (יוסי) טלבי ציון לשבח אישי, אשר נמסר למשפחתו, "על גילוי אומץ לב, נחישות, דבקות במשימה ומתן דוגמה אישית".

צל"ש ליוסף טלבי

צל"ש ליוסף טלבי

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=516362

המורה נחה

נחה בקנרוט-סידרנסקי ז"ל (1914-2008)
מנהלת בית ספר רמז (1948-1951)
כלת פרס החינוך הארצי בבית נשיא המדינה אפרים קציר, 1978 .
מורה, מנהלת ומנהיגה שדבקה באהבת האדם כערך עליון.
ייסדה וניהלה מוסדות חברה וחינוך יהודיים בפולין, רוסיה ובישראל.
מראשי מקימי מערכת החינוך ביהוד.
ייסדה וניהלה את בית ספר "לנערות ולנערים עובדים" ואת בית ספר "רמז".
אברהם אלטלף עם המיקרופון והמורה נחה

אברהם אלטלף עם המיקרופון והמורה נחה

1914 – נחה נולדה  ליוספה ויהושוע סידרנסקי בכפר פולונסק שליד העיירה רוז'נה בפולין, (כיום בלארוס). בחפשם אחר השכלה ראויה, עברו ההורים וששת ילדיהם לעיירה רוז'נה בה היה בית ספר ובהמשך קבעו מושבם בעיר סלונים. נחה סיימה את בית הספר התיכון 'קוניצה' – בית ספר פרטי יהודי בו למדו תנ"ך,עברית ומקצועות פולניים כגון היסטוריה פולנית, ספרות פולנית ועוד.
נחה ממשיכה ללימודי  הוראה בסמינר העברי 'תרבות' בעיר וילנה.
1936 –נחה  מקבלת תעודת הסמכה ועוברת לגור אצל דודתה בלחבה ומשמשת מורה במקום.
1937-1941-  סלונים. ניהול בית הספר היהודי לבנות 'בית יעקב'.
אביה נפטר ממחלה קשה. נחה נישאת לגלפנד, בן לחבה  מורה ומנהל בית ספר 'תחכמוני'.
בשנת 1939 פולש הצבא הגרמני לפולין, סלונים הופכת להיות חלק מרוסיה.
המורה נחה

המורה נחה

1941-1944 – נחה ומשפחתה (אביה נפטר ממחלה קשה)  בורחים לעומקה של האימפריה הסובייטית אל עבר יבשת אסיה – אוזבקיסטאן. הם נשלחים לסופחוז חאג'אבד.
נחה משמשת מורה ובהמשך מפקחת על בתי הספר הרוסיים באיזור. פעילה בקהילת הפליטים היהודים והלא יהודים ונבחרה להיות נציגתם בפני אירגוני ההצלה שהגיעו למקום.
1944-45 –  תום המלחמה. שיבה לסלונים, כאב ונהי על קהילה שחרבה. ממשיכים לוולבז'יך. נחה ואחותה מורות בבית הספר 'לוחמי הגיטאות' ששפת ההוראה בו עברית. הילדים; ילדי פליטים, ניצולים וילדים שהוסתרו אצל משפחות פולניות.
1950   –  עליה ארצה והתיישבות ביהודיה היא יהוד. נחה מקימה את ביתה עם הרמן אהובה. בהמשך תיוולדנה הבנות שרה וטובה.
נחה מקימה בית ספר ממלכתי א' – לימים בית ספר 'רמז' ומנהלת אותו שנים רבות. בהמשך מקימה בית ספר ערב לנערים ולנערות עובדים, ריכזה חוגים להורים בהם לימדה אותם את
את השפה העברית.
1978  – מקבלת את פרס החינוך החינוך הארצי בבית הנשיא (מהנשיא אפרים קציר).
1981  – פורשת לגמלאות.
1982-87 –מתנדבת בספריה העירונית בתל אביב בליווי תלמידים ומשפחות.
רחוב המורה נחה ממוקם מחבר את רחוב תאנה עם רחוב חזנוביץ
המורה נחה

המורה נחה

קישורים חיצוניים:

רחוב השלושה

רחוב השלושה ממוקם במקביל (מזרחית) לרחוב ויצמן, מחבר בין כצנלסון לעצמאות.
על שמם של האם סוזאן ושני ילדיה בנימין ושושנה.
ביום ד' בחשון תשי"ד, (13.10.1953), יום שלישי בשעה 02:00 בלילה, נהסתננה חוליית ירדנים למושב יהודיה (יהוד) וזרקו רימון מבעד לחלון של בית המשפחה, שהיה פתוח משום שהבן יצחק סבל מאסטמה. סוזאן (39) נהרגה יחד עם שניים מילדיה, שושנה (בת 3) ובני(בן שנה וחצי). בן נוסף, יצחק, שהיה בן 13, נפצע קשה בראשו ונפטר לאחר שלוש שנים.
קניאס - ידיעות רחוב השלושה יהוד

קניאס – ידיעות רחוב השלושה יהוד

סוזאן קניאס
סוזאן, בת חיים ופרלה זובי, נולדה בשנת תרע"ד (1914) באורפה, תורכיה.
סוזאן נישאה לחיים קניאס והייתה אם לשבעה ילדים – אלגרה, אורה, יצחק, שאול ואלי נולדו בתורכיה, שושנה ובני נולדו בישראל.
המשפחה עלתה לארץ בשנת 1948 והתגוררה בבית ערבי נטוש ביהוד, סמוך לגבול ולכביש יהוד – פתח תקווה.
סוזאן קניאס, רחוב השלושה יהוד

סוזאן קניאס, רחוב השלושה יהוד

הובאה למנוחת עולמים בפתח תקוה – סגולה
חלקה: ד, שורה: כז
הותירה: בעל וחמישה ילדים
סוזאן מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' 36

אברהם אלטלף

אברהם אלטלף ז"ל

אברהם אלטלף ז"ל

נולד  באיזמיר שבטורקיה והתחנך במוסדות חינוך יהודיים בעיר. היה מחובר לרבני העיר וקיבל מהם ידע רחב בתורה וביהדות. בשנות העשרים של המאה ובשל מגפות שפשטו בעיר, עבר עם הוריו ואחיו לעיירה אורלה הסמוכה לאיזמיר.
מצעירותו גילה כושר מנהיגות וידע טכני וחקלאי והיה מראשי ומנהיגי הקהילה. שאף להרחיב את ידיעותיו ובאין דמויות רוחניות במקום מושבו, פיתח כשרונות אוטודידקטיים באמצעות כל ספר שנזדמן לידיו.
ב 1928 נשא את רעייתו אסתר לבית חודרה, אשר עברה למקום מגוריו באורלה ועסק בייצור נעלים מחד ובחקלאות וגידול כרמים מאידך וזאת כהכנה ובסיס לרצונו לעלות לארץ ביחד עם משפחתו.
ב 1937 חזר עם משפחתו לאיזמיר כאשר מגמתו היתה לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה.
עוד לפני הקמת המדינה הביא לעלייתם של אחיו הצעיר ומשפחתו ושל בתו הבכורה לישראל ועם הקמת המדינה שלח את בנו השני לארץ, וחודשים ספורים אחר כך ארגן ספינת עולים מבני העיר והוא בראשם עלו ארצה ושוכנו במחנה העולים אולגה לידי חדרה.
כהמשך ישיר לעליה המאורגנת התיישבו הוא וכל העולים עמו, לישראל, בעיירה "יהודייה" אשר שמה הוסב לשמה התנ"כי (יהושע יט 44) יהוד, ככתוב "ויהוד ובני ברק וגת רימון". הוא וכל המתיישבים עמו היו הקהילה המאורגנת הראשונה ביהוד ואליהם נוספו עולים נוספים מעליות אחרות אשר באו אחריהם.
עם התיישבותו ביהוד עסק בחקלאות מצד אחד ובארגון הקהילה מאידך, עד שבשנת 1951 נבחר כראש המועצה המקומית הראשון של היישוב.
אברהם אלטלף עם המיקרופון והמורה נחה

אברהם אלטלף עם המיקרופון והמורה נחה

בנוסף לפעילותו לפיתוח המקום ולפיתוח החינוך על כל גווניו, הוא פעל לחיסול העבודות היזומות ו/או עבודות הדחק בהן עסקו רוב המתיישבים ולייסודו של איזור התעשיה ביהוד ולהעברת מפעלים ממקומות שונים בארץ. חיש מהר נתמלא איזור התעשיה, במיוחד על ידי התעשיות הבטחוניות והפך להיות איזור מבוקש מאוד אשר סיפק עבודה לרבים מתושבי יהוד. כהוקרה על מפעלו זה ועל פעילותו כראש המועצה, נקרא הרחוב הראשי של איזור התעשיה על שמו, רחוב אברהם אלטלף.
בשנת 1961 העביר את ראשות המועצה לחברו סעדיה חתוכה ז"ל.