יהוד שלי – כך היינו

יהוד שלי – כך היינו
כמעט כל אחד מאיתנו זוכה מדי פעם לרסיסי החסד האלה…לשברירי השנייה הנעימים האלה, כשמישהו או משהו מזכיר לו פתאום איזה רגע מתוק במיוחד מהעבר הרחוק.לפעמים זה שם של מישהו…לפעמים זה קול…לפעמים זה ניחוח שמעיף אותנו עשרות שנים אחורה כמו במכונת זמן אדירה ומניח אותנו כמו על כרית נעימה של צמר גפן מתוק, אי שם בגיל שכבר לא יחזור…או במקום שכבר לא קיים ואנחנו מאוד מאוד מתגעגעים אליו.

ברגעים האלה…הלב דופק בחוזקה…חיוך מלאכי ממלא את הנפש…לפעמים דמעה…וכל הטוב שבנו פורץ החוצה, כמו פרי שמבקע את קליפתו העבה וממלא בעסיס מתוק את כל סביבתו.

יהוד של ילדותי היתה בשבילי הרבה יותר ממקום מגורים. יהוד היתה משפחה אחת ענקית, חמה, מגוונת ומרתקת. יהוד היתה סיפורים בתוך סיפורים, שירים בתוך שירים….ואנשים…אנשים "פשוטים"…בגובה העיניים, תמימים ומסבירי פנים…

הקמתי את אתר "יהוד שלי" מתוך געגוע ליהוד של פעם אבל גם ואולי בעיקר עם מבט לעתיד. מתוך אמונה שלמה שניתן וכדאי לשמר גם היום, ביהוד הגדולה והמודרנית, את אותו החום האנושי ה"יהודי" של פעם, את האכפתיות, את הערבות ההדדית ואת חיי הקהילה התוססים.

לכל אחד מאיתנו יש את ה"יהוד שלי", אפילו אם הגעתם לגור ביהוד רק לפני זמן קצר.

יהוד של ילדותי היתה יהוד של שנות השבעים המאוחרות…עיירה קטנה ונחבאת אל הכלים…קיבוץ גלויות אמיתי. תבשיל ריחני עם מתכון עשיר שהכיל כף גדושה של עולים מטורקיה, חצי כוס תימנים, קורטוב פולנים ותערובת תבלינים מכול תפוצה יהודית שעל הגלובוס…ואולי גם כאלה כמה שנפלו עלינו מעולמות אחרים.

יהוד 1948 צילום בנו רותנברג

יהוד 1948 צילום בנו רותנברג

עברית היתה ביהוד רק השפה השנייה, אחרי הלאדינו כמובן, שהפכה עד מהרה שוטפת גם בפיהם על אנשי הג'חנון, הרגל הקרושה או הצ'ורבה החמצמצה. כל אדון היה "מוּסְיֶה", כל סבלנות היתה "פַּסֵנְסְיָה" וכל אידיוט הפך ל"קָפַּק" "קִיטוּק" "טְרונְצ'ו" או "בִּימבּרִיו". אחרי כל ה"ברכות" הללו, אם עדיין חסרו לך צחצוח חרבות לשון בספרדית-יהודית, תמיד היה ניתן לקבל הצגה טובה ב"פרלמנט הטורקי" של ניסים אל קאב'ג'י, או במועדון של "אידי בלה", שם התווכחו בקולי קולות זקני הישוב, דנו בעניינים ברומו של עולם וקיבלו החלטות הרות גורל לעתיד המין האנושי.

אבל אם אני הייתי זוכה לעצב בזמנו את דגל היישוב, סביר להניח שבמרכזו הייתי מצייר בורקס טרי ומהביל.

כמו שלכל סרט יש פס קול, כך היה ריח הבורקס נשמת אפו של הישוב. בכול בוקר היה עובר מוסיו רפאל יחבס בתלת האופן שלו וצועק "בויוזזז!!!" וכמו פיה שמפזרת אבק של מלאכים, כך הוא היה ממלא את הרחוב בריח מתוק של בורקס טרי ופריך.

רפאל היה שואל אותי: "עם ביסה?", ומגיש לי את יצירת המופת, עטופה מעדנות בניר מקושט בכתמי שמן חממים…ואני הייתי אוחז בשתי ידי הקטנות את הבויז הענק, שואף מלוא אפי את הניחוח המשכר של מאפה שרק לפני חצי שעה יצא מהתנור כמו תינוק מרחם אימו. כל ביס היה מחושב וכל נעיצת שיניים בבצק המתפצפץ היתה מתוזמנת היטב…שלא יגמר לעולם.

כך הייתי הולך לי ואוכל ומתענג…וממש כמו שכבות עלי הבצק הביתי, הייתי עובר בזה אחר זה לפני האייקונים של יהוד שעיצבו את נוף ילדותי…הסַפַּר "שֶמְבֵּרְבֵּר"…חנות הצעצועים של "פינוקיו"…חנות הספרים של "סטופניצקי"…מועדון הקשישים… בית הנוער של יוסי אשד…הנגרייה של פסח…עץ התותים הגדול…אנדרטת הנופלים שבגן העצמאות…הפיצה של ניסים דניאל… הלחם של אדון נעים…המכולת של "מישל בז'ה"… החנות של "טורג'מן" ושל ארדיטי…הגזוז אצל מוסיו רווח…

וכך עם פירורי הסומסום האחרונים הייתי מגיע לבית ספר היסודי מאוד על שם בנימין זאב הרצל, שרק תושבי יהוד יודעים שחוזה המדינה בעצם התכוון אליהם כשכתב את "מדינת היהודים".

ובכניסה לבית הספר היתה עומדת המנהלת לאה דויטש ותוקעת בכל ילד וילד מבט שהיה מיישר אותנו כמו מגהץ קיטור וגורם לביס הבורקס האחרון לקבל התקף קלסטרופוביה בגרון המתכווץ.

כך היה…הרבה רבה לפני שילדינו עברו לחיות בתוך עולם וירטואלי של מסכים ומעבדים…

הרבה לפני הפייס והטוויט והאינסטוש…

היינו נפגשים בשכונה לשחק מחבואים, תופסת, "7 אבנים", טניס מאולתר עם כדור של מטקות, ג'ולים, גוגויים, חיי שרה, ארצות, עמודו, קלאס, חבל, סטנגה…

כל זה ניראה אמנם במחשבה ראשונה כמשהו שאבד עליו הכלח…שעבר זמנו…שלא יחזור…

וכנראה שזה נכון…

אבל אני מאמין שהעבר הוא בסיס משותף שפותח לבבות וניתן ממנו לקחת את התמצית לקראת הבניה של עתידנו המשותף.

 שלכם,

אייל פרץ

היסטוריה של יהוד מ-1948

היסטוריה של יהוד מ-1948

יהוד שוחררה פעמיים

פעם על ידי חיילי האצ"ל בכ"ה בניסן, תש"ח 4/5/48, אך הערבים שבו והשתלטו עליה.
פעם נוספת, במבצע "דני", ג' תמוז תש"ח, 10/7/48

שחרור יהוד על ידי האצ"ל:.
בשחרור יהוד השתתפו שלוש מחלקות משלושה בסיסים של האצ"ל: פתח-תקווה, רמת גן ובני ברק.
הכוח מנה כ-200 לוחמים בפיקודם של "ישי"-צבי קניג, "זאב"-מנחם שיץ, ו"יואב"-יהודה אפירון.
הציוד שנלווה לכוח זה כלל מכונת ירייה, מרגמה, מקלעים, תת מקלעים וכן שני משוריינים.
על מהלך השחרור מספר "שין", מחיילי הכוח:
"בארבע לפנות בוקר התקדמנו בשלושה טורים לקראת הכפר. תנועתנו הייתה תנועת מלקחיים ההולכים ונסגרים, תכסיסנו היה פשוט מאוד, תכסיס ההסחה, ופעולת איגוף מפתיעה.
משהו דומה למשחק שחמט. באים בערמה על היריב וכובשים את "המלכה"…אך מסתבר שיש הבדל בין הלכה למעשה. לא קל לזחול שמונה מאות מטרים על הידיים והרגליים כשלגופך מחובר מטען כבד, אשר חייב לפעול פעולה מהירה. לא קל להתקדם במהירות עם "הברנים" החייבים לדפוק בלא הפסק.
טור אחד, ששכן חבוי בפרדס של צד מזרח, המטיר אש על העמדה הקדמית של האויב. בין היהודים לערבים חצה שדה פתוח. התקפת המחץ עלתה לנו בהרבה קורבנות. ירינו ולא התקדמנו במשך שעות ארוכות. כאן בפרדס נפל מפקד היחידה שלנו…"

שחרור יהוד על ידי צה"ל:
שחרור יהוד במסגרת "מבצע דני", התקיים ב-ג' בתמוז תש"ח, 10/7/48.
במסגרת מלחמת העצמאות יצא צה"ל במבצע גדול וחשוב שנקרא: "מבצע דני". המבצע נקרא על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה, שנפלה בדרכה לגוש עציון.
מטרתו של המבצע הייתה להסיר את האיום מעל ת"א ובנותיה על ידי שחרור לוד ורמלה, ולפרוץ את טבעת החנק מעל ירושלים על ידי שחרור לטרון ורמאללה.
במבצע הופעל אגד כוחות רב חטיבתי בפיקודו של יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח. כוחות המבצע כללו את היחידות הבאות: חטיבת "הראל" בפיקודו של יוסף טבנקין, חטיבת "יפתח בפיקודו של מולה כהן, "חטיבה 8" בפיקודו של יצחק שדה, גדוד מחטיבת "קרייתי" וגדוד מחטיבת "אלכסנדרוני".
את הישוב יהוד הצליחו לשחרר ללא קרב.

יהוד אחרי 1948
יהוד יושבה על ידי אוכלוסייה יהודית על חורבותיו של הכפר הערבי יהודייה, לאחר בריחת תושביה הערבים בשלהי מלחמת העצמאות, אוקטובר 1948. האוכלוסייה שהתיישבה במקום הייתה ברובה המכריע ממוצא טורקי, בעיקר מאיזמיר ומאיסטנבול, רובם דיברו לאדינו. הם התאקלמו במהירות בארץ, חיפשו עבודה, רבים עבדו כסבלים, כפועלי בניין, עסקו במסחר בישוב, ולא בחלו בשום עבודה. הם דאגו לחינוך הדור הצעיר, בתחילה הייתה כיתת לימוד אחת שהכילה את כל הילדים מגיל שש ועד גיל שתים עשרה . בית הספר הראשון ביהוד היה בית ספר "מזרחי" לימים בית ספר "במעלה", הם שמרו על המסורת שלהם, על מנהגי האבלות, על מנהגי השמחה, התרבות, שפת הלאדינו והאוכל והיו גאים בעצמם.

עולים מטורקיה מגיעים למרכז יהוד, צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

עולים מטורקיה מגיעים למרכז יהוד, צילום: זולטן קלוגר, לע"מ

בשנת 1950 הוכרזה כמועצה מקומית ראשונה לאחר קום המדינה.
אז הגיעו עולים מתימן וניצולי שואה מפולין (ובעיקר ממחוז ביאליסטוק) שהקימו ישוב נפרד בשם ביאליסטוק שלאחר מכן חובר ליהוד. שמותיהם של הכפר הערבי והיישוב היהודי שהוקם על חורבותיו משמרים את שמו של יישוב ששכן במקום, בגבול נחלתו של שבט דן בקרבת נחלת שבט יהודה (ספר יהושע יט, מה).

נוסף על בית הספר "מזרחי" הוקם בית ספר נוסף בשנת 1950 בשם "בית ספר כללי". כמה שנים לאחר מכן הוקם בית ספר נוסף בשם "הסתדרות" לימים בית ספר "יהודה הלוי.
באותה תקופה לא היה חשמל בישוב. נפט, קרח, חלב חולקו ע"י עגלונים שהיו עוברים בישוב ומודיעים על הגעתם באמצעות משרוקיתץ. הצרכנייה הראשונה, בבעלות חסיה, הייתה ליד ברז המים בכניסה ליהוד.

בשנת 1995 הוכרזה יהוד לעיר‏. מתחילת שנות התשעים הגיעו ליהוד למעלה מ – 800 משפחות עולים, רובן מחבר העמים לשעבר. כ- 30 משפחות מאתיופיה. יהוד-מונוסון מונה כיום כ-27,000 תושבים בכ-7800 משקי בית.

לעיר אזור תעשייה מפותח, בו מצויים, בין השאר, מפעלי מבת של התעשייה האווירית וחברת ההי-טק הבינלאומית HP בעיר מצוי גם בית הספר תיכון מקיף יהוד, המשרת את האזור והמנקז אליו את תלמידי יהוד, נוה מונוסון, סביון, גני יהודה, מגשימים, בני עטרות, בית אריה, עלי זהב, רינתיה, מזור, כפר טרומן ועוד.

ראשי הישוב
אברהם גירון (נציג ועד התושבים – מינוי) – 1948 – 1951
אברהם אלטלף (ראש מועצה) –  1951 – 1961
סעדיה חתוכה (ראש מועצה) –  1961 – 1985
מרדכי ליניק (ראש מועצה) –  1985 – 1993
שלמה בקשי (ראש מועצה/עיר) –  1993 – 1998
עוזי מאיר (ראש עיר) –  1998 – 2003
יוסי בן דוד (ראש עיר) –  2003 – 2013
יעלה מקליס (ראשת עיר) –  2013 -היום

המרכז למורשת יהדות טורקיה ותרבות הלאדינו

מיסודה של עמותת ארקאדאש – קהילת יוצאי טורקיה בישראל.
המרכז הוקם בסוף שנת 2004, על חורבותיו של גן ילדים שננטשו 10 שנים קודם לכן.

המרכז למורשת יהדות טורקיה

המרכז למורשת יהדות טורקיה

המרכז כולל: ספריה בשלוש שפות: עברית, לאדינו וטורקית, מוזיאון יהדות טורקיה, כיתה ללמוד: טורקית ולאדינו, אולם כנסים המשמש ביום כמועדון קשישים. סביב למבנה מספר גינות: גן אתאטורק הכולל אנדרטא לזכרו, גן הפירות של חסיד אומות עולם סלאחטין אולקומן, גן התה דאריו מורנו.

כתובת: טננבאום 15, יהוד טל. 03-5361666

http://www.arkadas.org.il

 

הקולנוע של יהוד

אני יכול להעיד על עצמי, שאני לעולם לא מוותר לאף אחד שמנסה להתעמר בי. לא משנה כמה הוא יותר חזק ממני, הוא ידע שיקבל קרב אדיר, וכן ידע שאם הוא מחפש פראייר, הוא טעה בכתובת.
העניין הזה התגבש אצלי בערך בגיל עשר, בסוף שנות השבעים.
באותה תקופה פעל הקולנוע ביהוד במתכונת "חמש, חמש,חמש".
בכל ביום חמישי הוקרן סרט, בשעה חמש, בחמש לירות.

בקבוק 7UP צילום: Lynette

בקבוק 7UP צילום: Lynette

אימא שלי היתה נותנת לי עשר לירות שגם הספיקו לשקית של תורמוס, לפחית של 7-UP עם אותיות בערבית שהוברחו מעזה, חבילה קטנה של שלווה צבועה בצבעי מאכל זרחניים שהגיעו מהכור הגרעיני בצ'רנוביל ולקינוח מסטיק קטן ועגול, ממולא באבקה חמוצה, שניתן היה להבריק בעזרתה אסלות.
הסרטים שהוקרנו באירועי "חמש,חמש,חמש" היו כל כך עלובים, שתמיד הייתי בטוח שבעלי הקולנוע היו קונים אותם מהומלסים שחיטטו בפחים של בתי קולנוע בתל אביב.
בכל פעם כשהגעתי לקולנוע ביהוד, אלמנט ההפתעה היה מושלם. אף פעם לא היה לאף אחד מושג איזה סרט אמור להיות מוקרן היום. בתוך בית הקולנוע תמיד היינו מתקבצים סביב "יודעי דבר" שטענו שיש להם קשרים עם המקרין שסיפר להם שהיום יוקרן סרט מסדרת "טרזן". כמובן שהקשר בין הנבואות הללו לבין המציאות היה יותר רחוק מההורוסקופ ב"לאישה", זאת מכיוון שלמקרין עצמו לא היה מושג מה יקפוץ על המסך כשהוא יכניס לתוך המקרנה את ערימת הפילים שהייתה זרוקה מולו על הרצפה.

קולנוע צילום: philld

קולנוע צילום: philld

כשהסרטים הללו הגיעו לבית הקולנוע ביהוד, הם כבר היו יותר שחוקים ממורה לגיל הרך, שעה לפני הפנסיה. הם נקרעו בכל כך הרבה מקומות, נתפסו במקרנות, נחתכו והודבקו שנית, עד כי לא פעם הסרט התחיל מהאמצע, חזר להתחלה ודילג משם לסוף. משהו כמו ציור של פיקאסו, אבל בסרט.
במהלך כל הסרט הצופים היו יושבים באולם ומנסים לשחזר יחדיו בדמיון את החלקים החסרים, תוך ויכוח סוער ורווי יצרים.
פס הקול הצורמני היה משולב בצלילי בקבוקים מתגלגלים ושריקות רמות בכל פעם שהסרט נתקע.
הז'אנרים השולטים היו: סרטי מפלצות, סרטי טרזן, מערבונים וסרטי קראטה.
ובכן, ביום חמישי אחד, נכנסתי כהרגלי לבית הקולנוע בהתרגשות, והתיישבתי על אחת מכיסאות העץ החורקים. שמתי רגלים על הכסא לפני, ניזהר מאוד שלא ללחוץ יותר מדי עם הרגליים ולהביא לך שכל שורת הכיסאות תיעקר ממקומה ותיפול לאחור, כמו שכבר קרה לא אחת בעבר.
הסרט התחיל ועל המסך הופיע אחד מגיבורי ילדותי, הלו הוא "ברוס לי", שזכה לתשואות רבות מהקהל.
בגרסת "קולנוע יהוד" לסרט, אנו מתחילים את ההיכרות עם הסיני הנמרץ כשהוא כבר עמוק באמצע קרב סוער עם בערך מיליארד סינים אחרים שמנסים להרביץ לו, אבל תוקפים אותו כמובן בזה אחר זה מתוך נימוס.
כל יושבי האולם מתווכחים "על מה ולמה המכות?". אחד אומר שהרגו לברוס-לי את המורה, השני אומר שחטפו את חברה שלו והשלישי מציע שאולי אחד הסינים עשה לברוס-לי רעש צורם של גיר על הלוח בבית ספר וזה עיצבן את גיבורינו שהחליט לנקום.
הסרט המשיך בקרבות שונים ומשונים בין ברוס-לי לבין אלף כבאים, שישים שודדים, שבעה גמדים וארבעת המינים.
את כולם ברוס לי הביס בקלות מקוממת ובאלגנטיות.
ההשפעה עלי הייתה טוטאלית. יצאתי מהסרט מרחף. מדלג על בהונותי, מוציא קולות של חתול מיוחם ומביט לכל הצדדים בחדות חושים, ממתין להכות שוק על ירך כל סיני שיעז לקפוץ עלי מאחורי פחי הזבל.
תוך אקסטזת הקרטה שאחזה בי, עשיתי טעות בשיקול הדעת ועברתי דרך גן העצמאות.
אם היה ווויז ב 1978, הוא בטח היה ממליץ לי לחשב מסלול מחדש עקב עומס ערסים בדרך.
הספקתי לצעוד בדיוק חמישים מטרים לתוך הפארק לפני ש נתי כהן והלהקה שלו והגיחו אי שם מאחורי האנדרטה לנופלים…..איזו נפילה!
נתי כהן (החלפתי את השם למען יאריכון ימי…) היה נער בן אחת עשרה, שהיה ידוע ביהוד כ"נאחס צאן ברזל".
נכון שרופאים אומרים תמיד שאם אישה בהריון מעשנת, אז היא בעצם מרעילה את העובר שלה?
ובכן במקרה של נתי, הוא התחיל בעצמו לעשן סיגריות כבר ברחם והרעיל את אימא שלו.
את הסכין הראשונה שהיתה לנתי, הוא גנב מהמוהל שלו.
כבר בגיל שנתיים הוא גבה מילדים בגן פרוטקשן-במבה.
בגיל שש כבר עצרו אותו נוהג ברכב גנוב, במהירות מופרזת ובשכרות.
אבא של נתי לא אהב לשמור דברים בבטן, לכן הוא העדיף להעיף כל דבר שהיה ברשותו דווקא לתוך הבטן של נתי.
ובכן, כשזיהיתי את נתי והלהקה שלו מתקרבים אלי, עשיתי פרצוף של נהג שעובר ליד מכונית משטרה ומנסה להראות הכי לא עבריין תנועה שיש.
זה אף פעם לא עובד עם השוטרים וזה גם אף פעם לא עבר על נתי.
נתי והלהקה הקיפו אותי מדי. נתי דרש ממני כסף. אמרתי לו שהכסף האחרון שהיה לי הושקע בשוקולד פיצפוצים. נתי התקרב והבטיח לפצפף לי את הפרצוף.
התרשמתי מאוד מהקישור המילולי שנתי עשה, אבל רגע אחר כך נפל לי האסימון. אני מתכוון מילולית. נתי הדביק לי סטירה בפנים עם אסימון בידו שהשאיר לי הטבעה חיננית על הלחי.
ופה בה הטוויסט המפתיע בעלילה.
בדרך פלא השתלטה עלי רוחו של ברוס-לי.
נעמדתי על רגל אחת והושטתי את שני הידיים מקופלות לפנים בתנועת "הנחש הדרוך"
נתי הביט בי בבוז אדיש במבט "השימפנזה המוגבלת".
בטירוף חושים מוחלט התנפלתי בחמת זעם על נתי והתחלתי לשלוח בעיטות ואגרופים לכל עבר. נתי ההמום נסוג לאחור ונפל על הרצפה. התנפלתי עליו, תפסתי בגרונו וניסיתי לחנוק אותו. ככל שנתי ניראה מבוהל יותר, כך גדלה חמת זעמי….ואז….
כבו האורות בקולנוע…
חיכיתי להקרנת הסרט, אבל זה לא הגיע….
אחר כך סיפרו לי עוברי אורח ששלושה מחברי הלהקה של נתי הרימו יחד קרש גדול ודפקו לי אותו בראש.
מאז נתי וחבורתו לא התעסקו איתי יותר. הם אמנם ידעו שהם יכולים לגבור עלי, אבל למה להם? יותר פשוט למצוא איזה ילד פראייר אחר. אחד כזה שלא מחזיר מכות ובעיקר לא עושה בדרך קולות מרגיזים של חתול מיוחם.
שיעור לחיים.