יהוד שלי – כך היינו

יהוד שלי – כך היינו
כמעט כל אחד מאיתנו זוכה מדי פעם לרסיסי החסד האלה…לשברירי השנייה הנעימים האלה, כשמישהו או משהו מזכיר לו פתאום איזה רגע מתוק במיוחד מהעבר הרחוק.לפעמים זה שם של מישהו…לפעמים זה קול…לפעמים זה ניחוח שמעיף אותנו עשרות שנים אחורה כמו במכונת זמן אדירה ומניח אותנו כמו על כרית נעימה של צמר גפן מתוק, אי שם בגיל שכבר לא יחזור…או במקום שכבר לא קיים ואנחנו מאוד מאוד מתגעגעים אליו.

ברגעים האלה…הלב דופק בחוזקה…חיוך מלאכי ממלא את הנפש…לפעמים דמעה…וכל הטוב שבנו פורץ החוצה, כמו פרי שמבקע את קליפתו העבה וממלא בעסיס מתוק את כל סביבתו.

יהוד של ילדותי היתה בשבילי הרבה יותר ממקום מגורים. יהוד היתה משפחה אחת ענקית, חמה, מגוונת ומרתקת. יהוד היתה סיפורים בתוך סיפורים, שירים בתוך שירים….ואנשים…אנשים "פשוטים"…בגובה העיניים, תמימים ומסבירי פנים…

הקמתי את אתר "יהוד שלי" מתוך געגוע ליהוד של פעם אבל גם ואולי בעיקר עם מבט לעתיד. מתוך אמונה שלמה שניתן וכדאי לשמר גם היום, ביהוד הגדולה והמודרנית, את אותו החום האנושי ה"יהודי" של פעם, את האכפתיות, את הערבות ההדדית ואת חיי הקהילה התוססים.

לכל אחד מאיתנו יש את ה"יהוד שלי", אפילו אם הגעתם לגור ביהוד רק לפני זמן קצר.

יהוד של ילדותי היתה יהוד של שנות השבעים המאוחרות…עיירה קטנה ונחבאת אל הכלים…קיבוץ גלויות אמיתי. תבשיל ריחני עם מתכון עשיר שהכיל כף גדושה של עולים מטורקיה, חצי כוס תימנים, קורטוב פולנים ותערובת תבלינים מכול תפוצה יהודית שעל הגלובוס…ואולי גם כאלה כמה שנפלו עלינו מעולמות אחרים.

יהוד 1948 צילום בנו רותנברג

יהוד 1948 צילום בנו רותנברג

עברית היתה ביהוד רק השפה השנייה, אחרי הלאדינו כמובן, שהפכה עד מהרה שוטפת גם בפיהם על אנשי הג'חנון, הרגל הקרושה או הצ'ורבה החמצמצה. כל אדון היה "מוּסְיֶה", כל סבלנות היתה "פַּסֵנְסְיָה" וכל אידיוט הפך ל"קָפַּק" "קִיטוּק" "טְרונְצ'ו" או "בִּימבּרִיו". אחרי כל ה"ברכות" הללו, אם עדיין חסרו לך צחצוח חרבות לשון בספרדית-יהודית, תמיד היה ניתן לקבל הצגה טובה ב"פרלמנט הטורקי" של ניסים אל קאב'ג'י, או במועדון של "אידי בלה", שם התווכחו בקולי קולות זקני הישוב, דנו בעניינים ברומו של עולם וקיבלו החלטות הרות גורל לעתיד המין האנושי.

אבל אם אני הייתי זוכה לעצב בזמנו את דגל היישוב, סביר להניח שבמרכזו הייתי מצייר בורקס טרי ומהביל.

כמו שלכל סרט יש פס קול, כך היה ריח הבורקס נשמת אפו של הישוב. בכול בוקר היה עובר מוסיו רפאל יחבס בתלת האופן שלו וצועק "בויוזזז!!!" וכמו פיה שמפזרת אבק של מלאכים, כך הוא היה ממלא את הרחוב בריח מתוק של בורקס טרי ופריך.

רפאל היה שואל אותי: "עם ביסה?", ומגיש לי את יצירת המופת, עטופה מעדנות בניר מקושט בכתמי שמן חממים…ואני הייתי אוחז בשתי ידי הקטנות את הבויז הענק, שואף מלוא אפי את הניחוח המשכר של מאפה שרק לפני חצי שעה יצא מהתנור כמו תינוק מרחם אימו. כל ביס היה מחושב וכל נעיצת שיניים בבצק המתפצפץ היתה מתוזמנת היטב…שלא יגמר לעולם.

כך הייתי הולך לי ואוכל ומתענג…וממש כמו שכבות עלי הבצק הביתי, הייתי עובר בזה אחר זה לפני האייקונים של יהוד שעיצבו את נוף ילדותי…הסַפַּר "שֶמְבֵּרְבֵּר"…חנות הצעצועים של "פינוקיו"…חנות הספרים של "סטופניצקי"…מועדון הקשישים… בית הנוער של יוסי אשד…הנגרייה של פסח…עץ התותים הגדול…אנדרטת הנופלים שבגן העצמאות…הפיצה של ניסים דניאל… הלחם של אדון נעים…המכולת של "מישל בז'ה"… החנות של "טורג'מן" ושל ארדיטי…הגזוז אצל מוסיו רווח…

וכך עם פירורי הסומסום האחרונים הייתי מגיע לבית ספר היסודי מאוד על שם בנימין זאב הרצל, שרק תושבי יהוד יודעים שחוזה המדינה בעצם התכוון אליהם כשכתב את "מדינת היהודים".

ובכניסה לבית הספר היתה עומדת המנהלת לאה דויטש ותוקעת בכל ילד וילד מבט שהיה מיישר אותנו כמו מגהץ קיטור וגורם לביס הבורקס האחרון לקבל התקף קלסטרופוביה בגרון המתכווץ.

כך היה…הרבה רבה לפני שילדינו עברו לחיות בתוך עולם וירטואלי של מסכים ומעבדים…

הרבה לפני הפייס והטוויט והאינסטוש…

היינו נפגשים בשכונה לשחק מחבואים, תופסת, "7 אבנים", טניס מאולתר עם כדור של מטקות, ג'ולים, גוגויים, חיי שרה, ארצות, עמודו, קלאס, חבל, סטנגה…

כל זה ניראה אמנם במחשבה ראשונה כמשהו שאבד עליו הכלח…שעבר זמנו…שלא יחזור…

וכנראה שזה נכון…

אבל אני מאמין שהעבר הוא בסיס משותף שפותח לבבות וניתן ממנו לקחת את התמצית לקראת הבניה של עתידנו המשותף.

 שלכם,

אייל פרץ

המנהלת לאה דויטש

המנהלת לאה דויטש / כתב: אייל פרץ 08/05/2014
קבענו להיפגש בשעה 9:00 בבוקר, חששתי מאוד לאחר. ללאה דויטש – לא מאחרים! סוג של טראומת ילדות, מתקופת לימודיי בבית ספר הרצל. לאה דויטש הייתה אחד האנשים, שהטילו עלי וגם על חבריי לספסל הלימודים את המורא הגדול ביותר. בהפסקות, כשאחד התלמידים היה צועק "המנהלת בחצר!!!", כולנו היינו נמלטים על נפשנו לכיתות. עד היום אני מתקשה להבין למה כל כך פחדנו ממנה. אולי היה זה הקול, המבטא הגלותי, העיניים הבוהקות, אולי היו הם האסרטיביות והעוצמה הרבה שנבעו ממנה, או אולי זה בכלל לא היה פחד כי אם יראת כבוד. מכל מקום, מאז שנת 86, עת סיימתי את לימודיי בבית ספר הרצל, לא שוחחתי עם המנהלת לאה. מידי פעם ראיתי אותה מסתובבת ביהוד, אבל מעולם לא דברנו, עד היום בבוקר.
הילדות בשואה
לאה ("כולם קראו לי לוטי") גנזר נולדה ברומניה (בוקובינה) בעיר פרסין. בילדותה למדה עברית בגן ויסודי. בשנת 1939 גורש אביה למחנה מעצר פוליטי בטענה שקרית שהיה קומוניסט. שנה אחר כך גורשה משפחתה לגטו גורה הומורה (עיירה בדרום אזור בוקובינה במחוז סוצ'אבה שבצפון רומניה), שם נדרשו היהודים לענוד טלאי צהוב. ב-10/10/41, הכריז הכרוז "על כל היהודים להתרכז בתחנת הרכבת". "הייתי בת 7, לקחנו מה שיכולנו, העמיסו אותנו על רכבת משא ובמשך 3 ימים היינו דחוסים עד שהגענו לאטאקי (עיר השוכנת על נהר דניסטר), שם נחשפנו למראות קשים מאוד. משם העבירו אותנו לצד האוקראיני של הנהר. התיישבנו בעיר מוגילוב-פודולסק. החיים מוגילוב-פודולסק היו קשים מאוד. חיינו הרבה אנשים בחדר אחד, לא היה מה לאכול, החלפנו בגדים תמורת אוכל, הגברים היו חוטבים עצים והנשים היו מוכרות את גזרי העצים עבור פרוטות, איתן היינו קונים מעט לחם. אבי נדרש לעבוד בבניית גשר עבור הצבא הנאצי. הייתי עדה לרציחתם של יהודים רבים.
" ב-44 שיחרר הצבא האדום את מוגילוב-פודולסק. לאה חזרה לרומניה, שם סיימה בית ספר יסודי ובית ספר תיכון פדגוגי. שם גם למדה עברית. "אז גם החלטתי , אני מורה לא אהיה !" היא אומרת ושנינו מחייכים.
העליה והקליטה
ב-1951 עלתה לישראל ונקלטה במחנה עולים "שער עליה". משם עברה לקיבוץ מענית, "זה לא היה בשבילי, עברתי לחיפה, שם עבדתי במכולת ובמקביל כשוטפת כוסות בבית מלון. לאחר מספר חודשים התחלתי לעבוד ברמת הדסה כעוזרת בגן ילדים, כשבפועל הייתי מנקה ומכינה סנדוויצ'ים". במקביל, עברה לאה קורס קלדניות בעברית וקורס מנהלי חשבונות.
לאה עברה למעברת חירייה, שם הכירה את בעלה אליעזר דויטש.

לאה ואליעזר דויטש לפני הנישואים

לאה ואליעזר דויטש לפני הנישואים

ד"ר חיים שיבא (שעל שמו קרוי בית חולים תל השומר) שהיה חברו של אביה, סידר ללאה עבודה בתחילה כטלפנית בבית חולים בצריפין (לימים בית חולים אסף הרופא) ואחר כך בהנהלת חשבונות.

 חינוך

"כשאני הייתי נכנסת לכיתה התלמידים היו קמים"
לאה הלכה ללמוד בבן-שמן קורס למורי חוץ לארץ במשך כשנה. בסיום הלימודים, בשנת 1952 היא נשלחת ללמד כיתה א' בבית ספר "זרם עובדים" ביהוד, אותו ניהלה נחה סידרסקי. "זה היה חדר בבית פרטי ברחוב גורדון ביהוד. בתחילה, זה היה לי מאוד קשה אבל לאחר חודשיים התגברתי", היא מספרת. "בשלב מסוים עברנו למבנה, שהיום משמש את בית ספר הרצל, אך באותה תקופה נקרא בית ספר רמז. משם העבירו אותנו למה שהיום מוכר כבית ספר רמז".

לאה לימדה 20 שנים ברמז, מתוכם 7 שנים כסגניתה של המנהלת נחה, "כשאני הייתי נכנסת לכיתה התלמידים היו קמים".

לאה דויטש - בית ספר רמז

לאה דויטש – בית ספר רמז

מנהלת בית ספר הרצל

לאה דויטש

לאה דויטש


בשנת 72 הועברה לנהל את בית ספר הרצל, ”כשקבלתי את בית ספר הרצל היו בו 254 תלמידים, בית הספר נחשב ל“בית ספר לא טוב“ וזאת בלשון המעטה. ”בתחילת הדרך חשוב היה לי לטעת בתלמידים ובהורים תחושת ערך עצמי גבוה. התחלנו לעשות פעילות קהילתית כדי לפרסם ולשפר את תדמיתו של בית הספר, אימצנו מועדון קשישים, אימצנו קהילה של ניצולי שואה מהעיר סְקַרְזִ'יסְקוֹ-קָמְיֶינָה שבפולין. הקשר עם הקהילה היה קשר אדוק, תלמידי כיתות ח‘ כתבו עבודות על השואה ואודות אנשי הקהילה. במהלך טקס הסיום חילקו חברי הקהילה ספרים למסיימים".
לאה השקיעה רבות בתחום התרבות בבית הספר, "הבאנו את המשוררת נעמי שמר, סופרים, סדרה של תולדות הכלים המוזיקאליים, תערוכות, אירועים, טקסים, מקהלה, ריקודים ועוד."
ועד ההורים של בית הספר היה גורם מאוד פעיל, יחד קיימו ישיבות משותפות וקבלו החלטות, "הועד עזר ושיתף פעולה עם כל מה שבית הספר ביקש להוציא לפועל".
"היינו בית הספר היחידי שהפעיל יום לימודים ארוך במסגרת ניסוי ובמימון משרד החינוך.
עבורי זו היתה תקופת עשייה נהדרת – פשוט נהנתי מכל רגע".
כשעזבה לאה את בית ספר הרצל בשנת 1986 היו כבר 740 תלמידים, כמעט 500 תלמידים יותר בעת שקיבלה אותו.

מנהלת אגף החינוך במ“מ יהוד.

"זכיתי לשיתוף פעולה מצוין ממנהלי בית הספר בישוב"
לאה יוצאת לשנת שבתון בארה"ב. בשובה היא מחליטה לא לחזור לניהולו של בית הספר הרצל ומתמנת לתפקיד מנהלת אגף החינוך של המועצה המקומית יהוד, תחת ראש העיר מרדכי ליניק ז"ל. "היה לי עם ליניק שיתוף פעולה מצוין ויוצא דופן" היא מספרת. לאה ייסדה את ניצן, את המרכז הפדגוגי. "הקמנו את אחת הכיתות מחשבים הראשונות בארץ – מערכת תואם של מט"ח" היא מספרת בגאווה, "זכיתי לשיתוף פעולה מצוין עם מנהלי בית הספר בישוב", לאחר 7.5 שנים בתפקיד ובחירתו של שלמה בקשי לתפקיד ראש המועצה, הגישה לאה את התפטרותה ויצאה לפנסיה.

 

התנדבות למען הקהילה

לאחר שהות של שנה בארה"ב שבה לאה לארץ ולמדה לימודי תואר שני בבר אילן במנהל ציבורי. התנדבה במשך 4.5 שנים במשטרה – ביומן, שם עברה גם קורס שוטרים. "הם דרשו שאלבש מדים" היא מספרת. כיום לאה מתנדבת בשי"ל – שרות ייעוץ לאזרח – יום אחד בשבוע , וביום נוסף  היא עונה על שאלות בפורום שי"ל באינטרנט.

לאה דויטש במשטרת ישראל

לאה דויטש במשטרת ישראל

מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?

אני אוהבת לקרוא, ספורט – הליכה והתעמלות, לרקוד במתנ"ס, ללמוד והרבה – שנים אני נוסעת לאוניברסיטת בר – אילן לקורסים בנושאים שונים, מרכז המוח, היסטוריה וכו'. אוהבת להתעדכן באקטואליה, משתדלת לארח את המשפחה לפחות פעמיים בחודש.

מה מבשלת למשפחה?

מרק עוף, שניצלים, ליפתן, סלטים. אני חזקה בעוגות, אבל לימי הולדת מעדיפה לקנות.

מעדיפה אוכל אשכנזי?
מה פתאום ! רק אוכל מזרחי, אני גם מאוד אוהבת חריף וכו'…

מכל התפקידים שמלאת, איזה תפקיד הכי אהבת?   מנהלת בית ספר
מדוע?  קודם כל אתה עצמאי, זו אחריות גדולה מאוד, יש חופש פועלה לבצע פרויקטי וזכות גדולה להביא חינוך איכותי לאלפי תלמידים.

מה לדעתך צריך לעשות על מנת לשפר את מערכת החינוך היום?

  • צריך לשפר את מעמדו של המורה, להורים יש חלק חשוב בתהליך. "אי אפשר לדבר לא יפה על המורה בבית ולצפות שהילד שלך יכבד את המורה"
  • המעורבות של ההורים במערכת החינוך היא אבן יסוד חשובה מעין כמוה, אך יש להבחין בין מעורבות לבין התערבות.
  • להימנע מהתערבות יתר של ההורים במערכת החינוך
  • צריך לחזק את המשמעת של התלמידים
  • לחנך לכבד אישי ציבור: ראש ממשלה, שרים, ח"כ, שוטרים וכו'..
  • חינוך בבית: להציב גבולות, לפתור בעיות תוך כבוד הדדי, לכבד את הזולת.
לאה דויטש עם אייל פרץ

לאה דויטש עם אייל פרץ

מה תרצי להוסיף לסיום?
אני מאוד אוהבת את יהוד, טוב לי לגור כאן, אני מאוד גאה בילדים, הנכדים והתלמידים שלי.

עבורי המפגש הזה היה ללא ספק תיקון של הרושם שיצרה דומתה של לאה עת למדתי בבית ספר הרצל. לאה דויטש היא אישה חביבה, מעניינת מאוד ומסבירת פנים.

הפגישה בינינו הסתיימה בחיוך, חיבוק חם והבטחה הדדית לשמור על קשר.