ד"ר יוסף (יוז'י) משולם ז"ל

ד"ר יוסף משולם ז"ל (1934-2013)
מנהל התיכון (1966-1998)
ד"ר יוסף (יוז'י) משולם ז"ל

ד"ר יוסף (יוז'י) משולם ז"ל

ד"ר יוסף (יוז`י) משולם נולד ב- 21/7/34 בבולגריה. עלה ארצה בשנת 1949. יוז`י נשוי לציפי ואב ל- 4 ילדים- אורלי, ליאור, טל וניר. בתחילת דרכו היה בנקאי ואז בן גוריון קרא לו לנגב להקים סמינר למורים בשדה בוקר. לאחר שהקים את הסמינר, הציעו לו להקים בי"ס ביהוד.

ד"ר משולם, כיהן כמנהל התיכון משנת 1966 ועד 1998. לראשונה בתקופת כהונתו החלו ילדי העיר ללמוד בתיכון. לאחר מכן הצטרפו גם תושבי סביון ותושבים מכל המושבים בסביבה. כמו כן פתח מגמה ייחודית בארץ לליקויי שמיעה וקלט ילדים מכל רחבי הארץ, אשר השתלבו בכיתות רגילות ואף התגייסו לצה"ל. משולם הוביל את התיכון להישגים מרהיבים ובזכותו ביה"ס מוכר כאחד מהתיכונים הטובים בארץ.

ספריית התיכון נקראה על שמו.

 

הפועל יהוד

הפועל יהוד
הפועל יהוד הייתה קבוצת כדורגל מהעיר יהוד, אשר שיחקה בשנות השבעים והשמונים בליגה הלאומית בכדורגל (הליגה העליונה באותה עת). הקבוצה הגיעה לשיאה בשנת 1982, כאשר זכתה בגביע המדינה לאחר ניצחון 0-1 על הפועל תל אביב משער של שלום רוקבן.
היסטוריה
הפועל יהוד העפילה לראשונה בתולדותיה לליגה הלאומית בשנת 1976. כבר בעונתה השנייה בליגה הלאומית, היא הצליחה לסיים במקום הרביעי, הישג עליו חזרה בשנית בשנת 1980.

כוכבי הקבוצה, בשמונה השנים בהן הופיעה בליגה הבכירה, היו השוער אריה חביב שהיה גם אחד משועריה הקבועים של נבחרת ישראל, יהודה דוגאץ', שלום רוקבן, קפטן הקבוצה ישראל ששון, שאול ששון, שלמה ששון, אהרון ויזן, משה שבת, יצחק בלחסן, שלמה חביב, יעקב אזובל, עמוס נעמן, הרצל שאול, יוסי יחיא, צביקה רוזן (שאף אימן את הקבוצה לאחר מכן בתקופת הזכייה בגביע) ושחקן העבר הבינלאומי דוד קרקו.

הפועל יהוד התפרסמה בין השאר בשל משחקה ההגנתי. הקבוצה שיחקה, בדרך כלל, כשמטרתה העיקרית הייתה מניעת ספיגת שער. שיטה זו הביאה למספר רב של תוצאות תיקו, והיו עונות בהן כמעט מחצית ממשחקי הקבוצה הסתיימו בתוצאת תיקו. הפועל יהוד הייתה אחת הקבוצות שמיעטו לספוג שערים, אך מנגד, גם אחת הקבוצות שמיעטו להבקיע.

בתקופה בה שיחקה הפועל יהוד בליגה הראשונה, נהנתה הקבוצה מתמיכה גדולה של סעדיה חתוכה, ראש המועצה דאז (יהוד באותה התקופה עדיין לא הייתה במעמד של עיר). יש הטוענים כי עם מותו של חתוכה החלה דעיכת הקבוצה, אשר נסתיימה בירידה לליגות הנמוכות ובסופו של דבר, בפירוק.

הזכייה בגביע
בשנת 1982 חוללה יהוד הפתעה, כאשר זכתה בגביע המדינה, בהדרכתו של המאמן צביקה רוזן. בשמינית הגמר גברה יהוד על מכבי תל אביב. , ברבע הגמר ניצחה הפועל יהוד את מכבי חיפה ובחצי גמר גביע המדינה הפתיעה הפועל יהוד את בית"ר ירושלים, וניצחה אותה 0-1 משערו של הקשר פינחס דרורי ובישול של אהרון ויזן.

פועל יהוד - הפועל ת"א הפועל יהוד זכתה בתוצאה 0:1 ישראל ששון מניף את הגביע משמאל: אריה קרמר, עזריקם מילצ'ן, יצחק נבון

פועל יהוד – הפועל ת"א הפועל יהוד זכתה בתוצאה 0:1 ישראל ששון מניף את הגביע משמאל: אריה קרמר, עזריקם מילצ'ן, יצחק נבון

ב-19 במאי 1982 שיחקה הפועל יהוד במשחק גמר גביע המדינה בפעם הראשונה והיחידה בתולדותיה, מול הפועל תל אביב. בדקה ה-55 זכתה הקבוצה בכדור חופשי מחוץ לרחבה. שלום רוקבן בעט את הבעיטה פנימה וקבע 0-1 להפועל יהוד, תוצאה שנשמרה עד הסיום. זכייתה של הפועל יהוד בגביע הפכה ליום חג בעיירה הקטנה דאז. ראש המועצה דאז, סעדיה חתוכה, הבטיח בעקבות הזכייה כדורגל לכל בית אב ביישוב.

הדעיכה
בשנת 1984 ירדה הפועל יהוד לליגה הארצית, וחמש שנים מאוחר יותר נשרה הקבוצה לליגה א'. בשנת 1992 ירדה הקבוצה לליגה ב'. בחלוף שנתיים שבה הקבוצה לליגה א', אך היא ירדה חזרה לליגה ב' בשנת 1998 והתפרקה סופית.

בשנת 2004 הוחלט להקים לתחייה את קבוצת הכדורגל. אך לאחר חודשים ספורים בלבד בליגה ג', נסגרה הקבוצה לשנה וחצי בשל שיתוף 8 שחקנים עם כרטיס שחקן מזויף, בניגוד לתקנון ההתאחדות. יושב ראש הקבוצה, אבנר ויזן, הורחק מפעילות למשך שלוש שנים. בנוסף, הורחק מאמן הקבוצה, אהרון ויזן, לשנתיים.

בתחילת שנת 2007 נהרס המגרש העירוני ביהוד בו היו נערכים משחקי הבית של הקבוצה, אימוני הקבוצה, משחקי הנוער של הקבוצה וכן אירועים וטקסים של העיר יהוד, עקב קנייה של האזור והפיכתו למקום מגורים. לאחר כמה חודשים בנתה עיריית יהוד מגרש חדש, סינתטי, אשר משמש את כל מחלקות הילדים והנוער של יהוד.

הקבוצה חזרה לפעול מספר שנים לאחר שנסגרה על ידי ההתאחדות, וב-15 ביולי 2008 חתם אלון מזרחי בקבוצה, והוא שימש כמאמנה בעונת 2008/2009. לאחר מכן שוב פורקה הקבוצה.

יהוד שלי – כך היינו

יהוד שלי – כך היינו
כמעט כל אחד מאיתנו זוכה מדי פעם לרסיסי החסד האלה…לשברירי השנייה הנעימים האלה, כשמישהו או משהו מזכיר לו פתאום איזה רגע מתוק במיוחד מהעבר הרחוק.לפעמים זה שם של מישהו…לפעמים זה קול…לפעמים זה ניחוח שמעיף אותנו עשרות שנים אחורה כמו במכונת זמן אדירה ומניח אותנו כמו על כרית נעימה של צמר גפן מתוק, אי שם בגיל שכבר לא יחזור…או במקום שכבר לא קיים ואנחנו מאוד מאוד מתגעגעים אליו.

ברגעים האלה…הלב דופק בחוזקה…חיוך מלאכי ממלא את הנפש…לפעמים דמעה…וכל הטוב שבנו פורץ החוצה, כמו פרי שמבקע את קליפתו העבה וממלא בעסיס מתוק את כל סביבתו.

יהוד של ילדותי היתה בשבילי הרבה יותר ממקום מגורים. יהוד היתה משפחה אחת ענקית, חמה, מגוונת ומרתקת. יהוד היתה סיפורים בתוך סיפורים, שירים בתוך שירים….ואנשים…אנשים "פשוטים"…בגובה העיניים, תמימים ומסבירי פנים…

הקמתי את אתר "יהוד שלי" מתוך געגוע ליהוד של פעם אבל גם ואולי בעיקר עם מבט לעתיד. מתוך אמונה שלמה שניתן וכדאי לשמר גם היום, ביהוד הגדולה והמודרנית, את אותו החום האנושי ה"יהודי" של פעם, את האכפתיות, את הערבות ההדדית ואת חיי הקהילה התוססים.

לכל אחד מאיתנו יש את ה"יהוד שלי", אפילו אם הגעתם לגור ביהוד רק לפני זמן קצר.

יהוד של ילדותי היתה יהוד של שנות השבעים המאוחרות…עיירה קטנה ונחבאת אל הכלים…קיבוץ גלויות אמיתי. תבשיל ריחני עם מתכון עשיר שהכיל כף גדושה של עולים מטורקיה, חצי כוס תימנים, קורטוב פולנים ותערובת תבלינים מכול תפוצה יהודית שעל הגלובוס…ואולי גם כאלה כמה שנפלו עלינו מעולמות אחרים.

יהוד 1948 צילום בנו רותנברג

יהוד 1948 צילום בנו רותנברג

עברית היתה ביהוד רק השפה השנייה, אחרי הלאדינו כמובן, שהפכה עד מהרה שוטפת גם בפיהם על אנשי הג'חנון, הרגל הקרושה או הצ'ורבה החמצמצה. כל אדון היה "מוּסְיֶה", כל סבלנות היתה "פַּסֵנְסְיָה" וכל אידיוט הפך ל"קָפַּק" "קִיטוּק" "טְרונְצ'ו" או "בִּימבּרִיו". אחרי כל ה"ברכות" הללו, אם עדיין חסרו לך צחצוח חרבות לשון בספרדית-יהודית, תמיד היה ניתן לקבל הצגה טובה ב"פרלמנט הטורקי" של ניסים אל קאב'ג'י, או במועדון של "אידי בלה", שם התווכחו בקולי קולות זקני הישוב, דנו בעניינים ברומו של עולם וקיבלו החלטות הרות גורל לעתיד המין האנושי.

אבל אם אני הייתי זוכה לעצב בזמנו את דגל היישוב, סביר להניח שבמרכזו הייתי מצייר בורקס טרי ומהביל.

כמו שלכל סרט יש פס קול, כך היה ריח הבורקס נשמת אפו של הישוב. בכול בוקר היה עובר מוסיו רפאל יחבס בתלת האופן שלו וצועק "בויוזזז!!!" וכמו פיה שמפזרת אבק של מלאכים, כך הוא היה ממלא את הרחוב בריח מתוק של בורקס טרי ופריך.

רפאל היה שואל אותי: "עם ביסה?", ומגיש לי את יצירת המופת, עטופה מעדנות בניר מקושט בכתמי שמן חממים…ואני הייתי אוחז בשתי ידי הקטנות את הבויז הענק, שואף מלוא אפי את הניחוח המשכר של מאפה שרק לפני חצי שעה יצא מהתנור כמו תינוק מרחם אימו. כל ביס היה מחושב וכל נעיצת שיניים בבצק המתפצפץ היתה מתוזמנת היטב…שלא יגמר לעולם.

כך הייתי הולך לי ואוכל ומתענג…וממש כמו שכבות עלי הבצק הביתי, הייתי עובר בזה אחר זה לפני האייקונים של יהוד שעיצבו את נוף ילדותי…הסַפַּר "שֶמְבֵּרְבֵּר"…חנות הצעצועים של "פינוקיו"…חנות הספרים של "סטופניצקי"…מועדון הקשישים… בית הנוער של יוסי אשד…הנגרייה של פסח…עץ התותים הגדול…אנדרטת הנופלים שבגן העצמאות…הפיצה של ניסים דניאל… הלחם של אדון נעים…המכולת של "מישל בז'ה"… החנות של "טורג'מן" ושל ארדיטי…הגזוז אצל מוסיו רווח…

וכך עם פירורי הסומסום האחרונים הייתי מגיע לבית ספר היסודי מאוד על שם בנימין זאב הרצל, שרק תושבי יהוד יודעים שחוזה המדינה בעצם התכוון אליהם כשכתב את "מדינת היהודים".

ובכניסה לבית הספר היתה עומדת המנהלת לאה דויטש ותוקעת בכל ילד וילד מבט שהיה מיישר אותנו כמו מגהץ קיטור וגורם לביס הבורקס האחרון לקבל התקף קלסטרופוביה בגרון המתכווץ.

כך היה…הרבה רבה לפני שילדינו עברו לחיות בתוך עולם וירטואלי של מסכים ומעבדים…

הרבה לפני הפייס והטוויט והאינסטוש…

היינו נפגשים בשכונה לשחק מחבואים, תופסת, "7 אבנים", טניס מאולתר עם כדור של מטקות, ג'ולים, גוגויים, חיי שרה, ארצות, עמודו, קלאס, חבל, סטנגה…

כל זה ניראה אמנם במחשבה ראשונה כמשהו שאבד עליו הכלח…שעבר זמנו…שלא יחזור…

וכנראה שזה נכון…

אבל אני מאמין שהעבר הוא בסיס משותף שפותח לבבות וניתן ממנו לקחת את התמצית לקראת הבניה של עתידנו המשותף.

 שלכם,

אייל פרץ

לשה סון ולהקת שיר

בימים אלו חוגגת להקת שיר 27 שנה להיווסדה, נפגשתי עם המייסדת, האמא הרוחנית והמקצועית של הלהקה – לשה סון.
לשה (יער בפולנית) סון, 58, נשואה+2, גרה בפ"ת (אך ליבה ביהוד).
למדה מוסיקה וסאונד, במהלך 40 שנות פעילותה, כשלא פחות מ-10,000 הפקות מאחוריה, הספיקה להקים ולנהל עשרות להקות נוער וחבורות זמר בארץ ובעולם.
משרדה (כפי שניתן לראות בתמונה) מלא בציורים וכתובות על הקיר, צילומים מהופעות ותעודות הוקרה.

לשה נולדה בפולין ועלתה לארץ בגיל 5 חודשים, מאז ועד היום מתגוררת בפ"ת. "בגיל 5.5 קנו לי אקורדיון ומאז ועד היום אני עוסקת במוזיקה", היא מספרת בגאווה. בגיל 16.5 כבר עשתה את ההפקה המוזיקאלית הראשונה שלה – מופע סיום תיכון של השכבה מעליה. בגיל 17 היא אחזה בדיפלומה ללימוד נגינה, בגיל 18.5 היא כבר הייתה תחת החופה, ובגיל 20.5 הביאה לעולם את בתה הראשונה. קצת אחרי, סיימה את לימודי התואר הראשון באנגלית ותאטרון באוניברסיטת תל אביב, "אצל הפולנים מוזיקה זה לא מקצוע" היא מחדדת.

מיד לאחר סיום לימודיה, בשנת 1977, הגיעה לשה לראשונה ליהוד. היא הגיעה לראיון עבודה עם נחה, מנהלת בית ספר רמז. נחה גילתה את כישרונה של לשה בהפקה מוזיקאלית ובמשך 14 שנה, לצד הוראת האנגלית, היתה אחראית לשה על הפקת הטכסים והאירועים בבית הספר וכמובן הקמת להקה בית ספרית.

בשנת 1987 פנה אליה מנהל המתנ"ס, יחי שריג, בבקשה שתקים להקה יישובית, שתופיע באירועים ובטכסים עירוניים. לשה נרתמה למשימה והקימה את להקת "שיר", שהיתה מורכבת מתלמידי תיכון. מופע הבכורה שהוצג במתנ"ס, היה ברמה גבוהה, שטרם נראתה ביהוד. יחי הבין שהלהקה "גדולה" על תקציב המתנ"ס והיא עברה תחת חסותו של תיכון מקיף יהוד, בניהולו של ד"ר יוסף משולם ז"ל.

לשה סון צילום: אייל פרץ

לשה סון צילום: אייל פרץ

להקת "שיר" היא להקת הנוער הייצוגית של התיכון המקיף ביהוד. כל זמרי הלהקה הם תלמידי התיכון.
הלהקה פועלת מזה 27 שנה, היא להקת הנוער הוותיקה ביותר בארץ ונחשבת כיום ללהקת הנוער המובילה בישראל. מיום הקמתה של הלהקה היא קיימה אלפי הופעות בארץ ובחו"ל. בין השאר ייצגה "שיר" את מדינת ישראל בפסטיבלים בינלאומיים למוסיקה בהרוגייט – אנגליה וערכה מסע הופעות באיטליה בשליחות המועצה לחילופי נוער. הלהקה הופיעה בתכניות טלויזיה רבות: חידוני צה"ל, חידון "אתרים", תכניות קיץ בערוצים 1 ו-2, "שירותרום", "נקודת מפגש", ועוד… מעבר להופעות הרבות בטלוויזיה הופיעה להקת "שיר" בפתיחת שבוע הילד בבית הנשיא, משרד החינוך, בית התפוצות, הסוכנות היהודית, בפני משלחות מחו"ל, בתי חולים, האגודה למען החייל, בסיסי צה"ל וכמובן בטכסי הזיכרון וימי העצמאות ביהוד.
"אני מקבלת נערים עם כישרון והופכת אותם לזמרים מקצועיים" היא מספרת. חברי הלהקה מקבלים הכשרה בשירה, אימוני נשימה ופיתוח קול.
"להקת "שיר" היא להקה של תלמידי תיכון, שיודעים שהם קודם כל תלמידים ורק אז זמרים המוטו שלנו: "אנחנו תלמידים ששרים ולא זמרים שלומדים"" מדגישה לשה. חבר להקה שתפקודו כתלמיד יורד או אינו ממלא אחר חובותיו מורחק.

להקת שיר כך זה התחיל: אילנה חן, שירי ששון, דנה יסן, אביבית רווח וערן יובן

להקת שיר כך זה התחיל: אילנה חן, שירי ששון, דנה יסן, אביבית רווח וערן יובן

סיפור מרגש במיוחד הוא סיפורם של הדר זלצר ואפי פלח שניהם התקבלו ללהקת ״שיר״ בשנת 1992. במהלך החזרות וההופעות הם התאהבו זה בזו והפכו לזוג. סיפור האהבה בינהם המשיך גם בסיום השירות בלהקת ״שיר״ ולימים הם נישאו. לבת הבכורה שלהם הם קראו – שיר.
לאחרונה הקימה לשה במסגרת המתנ"ס להקה נוספת בשם "אנסמבל פלוס", המורכבת ברובה מבוגרי להקת "שיר" .

להקת שיר
ללהקה יש כיום כ- 420 בוגרים, חלקם הצליח ברמה הלאומית וחלקם ברמה בינלאומית: יונתן פריג' – מנגן ושר עם שירי מימון, עברי לידר, מירי מסיקה, מנהל מוזיקאלי של יגאל בשן. דנה יסן – במאית מולטימדיה מהטובות בארץ, יעל גיא – זמרת מצליחה בחו"ל, מורן לוי – זמרת מצליחה בחו"ל, ניר פרנקל – במאי הצגות, מור מאי (מימון) – בסיסט המתגורר בגרמניה, חופית לסרי (חופית הדמיונית) – כוכבת ילדים, ספיר סבן – להקת חיל חינוך, מיכל וינשטוק – להקת חיל האוויר, סיוון גנון ביטון – זמרת מצליחה, תומר רז – זמר מצליח, ”יש כל כך הרבה ובטח שכחתי לא מעט, ועל כך אני מתנצלת מראש“.

המשרד של לשה סון

המשרד של לשה סון

היה זה כייף גדול לראיין את לשה סון.

 

המנהלת לאה דויטש

המנהלת לאה דויטש / כתב: אייל פרץ 08/05/2014
קבענו להיפגש בשעה 9:00 בבוקר, חששתי מאוד לאחר. ללאה דויטש – לא מאחרים! סוג של טראומת ילדות, מתקופת לימודיי בבית ספר הרצל. לאה דויטש הייתה אחד האנשים, שהטילו עלי וגם על חבריי לספסל הלימודים את המורא הגדול ביותר. בהפסקות, כשאחד התלמידים היה צועק "המנהלת בחצר!!!", כולנו היינו נמלטים על נפשנו לכיתות. עד היום אני מתקשה להבין למה כל כך פחדנו ממנה. אולי היה זה הקול, המבטא הגלותי, העיניים הבוהקות, אולי היו הם האסרטיביות והעוצמה הרבה שנבעו ממנה, או אולי זה בכלל לא היה פחד כי אם יראת כבוד. מכל מקום, מאז שנת 86, עת סיימתי את לימודיי בבית ספר הרצל, לא שוחחתי עם המנהלת לאה. מידי פעם ראיתי אותה מסתובבת ביהוד, אבל מעולם לא דברנו, עד היום בבוקר.
הילדות בשואה
לאה ("כולם קראו לי לוטי") גנזר נולדה ברומניה (בוקובינה) בעיר פרסין. בילדותה למדה עברית בגן ויסודי. בשנת 1939 גורש אביה למחנה מעצר פוליטי בטענה שקרית שהיה קומוניסט. שנה אחר כך גורשה משפחתה לגטו גורה הומורה (עיירה בדרום אזור בוקובינה במחוז סוצ'אבה שבצפון רומניה), שם נדרשו היהודים לענוד טלאי צהוב. ב-10/10/41, הכריז הכרוז "על כל היהודים להתרכז בתחנת הרכבת". "הייתי בת 7, לקחנו מה שיכולנו, העמיסו אותנו על רכבת משא ובמשך 3 ימים היינו דחוסים עד שהגענו לאטאקי (עיר השוכנת על נהר דניסטר), שם נחשפנו למראות קשים מאוד. משם העבירו אותנו לצד האוקראיני של הנהר. התיישבנו בעיר מוגילוב-פודולסק. החיים מוגילוב-פודולסק היו קשים מאוד. חיינו הרבה אנשים בחדר אחד, לא היה מה לאכול, החלפנו בגדים תמורת אוכל, הגברים היו חוטבים עצים והנשים היו מוכרות את גזרי העצים עבור פרוטות, איתן היינו קונים מעט לחם. אבי נדרש לעבוד בבניית גשר עבור הצבא הנאצי. הייתי עדה לרציחתם של יהודים רבים.
" ב-44 שיחרר הצבא האדום את מוגילוב-פודולסק. לאה חזרה לרומניה, שם סיימה בית ספר יסודי ובית ספר תיכון פדגוגי. שם גם למדה עברית. "אז גם החלטתי , אני מורה לא אהיה !" היא אומרת ושנינו מחייכים.
העליה והקליטה
ב-1951 עלתה לישראל ונקלטה במחנה עולים "שער עליה". משם עברה לקיבוץ מענית, "זה לא היה בשבילי, עברתי לחיפה, שם עבדתי במכולת ובמקביל כשוטפת כוסות בבית מלון. לאחר מספר חודשים התחלתי לעבוד ברמת הדסה כעוזרת בגן ילדים, כשבפועל הייתי מנקה ומכינה סנדוויצ'ים". במקביל, עברה לאה קורס קלדניות בעברית וקורס מנהלי חשבונות.
לאה עברה למעברת חירייה, שם הכירה את בעלה אליעזר דויטש.

לאה ואליעזר דויטש לפני הנישואים

לאה ואליעזר דויטש לפני הנישואים

ד"ר חיים שיבא (שעל שמו קרוי בית חולים תל השומר) שהיה חברו של אביה, סידר ללאה עבודה בתחילה כטלפנית בבית חולים בצריפין (לימים בית חולים אסף הרופא) ואחר כך בהנהלת חשבונות.

 חינוך

"כשאני הייתי נכנסת לכיתה התלמידים היו קמים"
לאה הלכה ללמוד בבן-שמן קורס למורי חוץ לארץ במשך כשנה. בסיום הלימודים, בשנת 1952 היא נשלחת ללמד כיתה א' בבית ספר "זרם עובדים" ביהוד, אותו ניהלה נחה סידרסקי. "זה היה חדר בבית פרטי ברחוב גורדון ביהוד. בתחילה, זה היה לי מאוד קשה אבל לאחר חודשיים התגברתי", היא מספרת. "בשלב מסוים עברנו למבנה, שהיום משמש את בית ספר הרצל, אך באותה תקופה נקרא בית ספר רמז. משם העבירו אותנו למה שהיום מוכר כבית ספר רמז".

לאה לימדה 20 שנים ברמז, מתוכם 7 שנים כסגניתה של המנהלת נחה, "כשאני הייתי נכנסת לכיתה התלמידים היו קמים".

לאה דויטש - בית ספר רמז

לאה דויטש – בית ספר רמז

מנהלת בית ספר הרצל

לאה דויטש

לאה דויטש


בשנת 72 הועברה לנהל את בית ספר הרצל, ”כשקבלתי את בית ספר הרצל היו בו 254 תלמידים, בית הספר נחשב ל“בית ספר לא טוב“ וזאת בלשון המעטה. ”בתחילת הדרך חשוב היה לי לטעת בתלמידים ובהורים תחושת ערך עצמי גבוה. התחלנו לעשות פעילות קהילתית כדי לפרסם ולשפר את תדמיתו של בית הספר, אימצנו מועדון קשישים, אימצנו קהילה של ניצולי שואה מהעיר סְקַרְזִ'יסְקוֹ-קָמְיֶינָה שבפולין. הקשר עם הקהילה היה קשר אדוק, תלמידי כיתות ח‘ כתבו עבודות על השואה ואודות אנשי הקהילה. במהלך טקס הסיום חילקו חברי הקהילה ספרים למסיימים".
לאה השקיעה רבות בתחום התרבות בבית הספר, "הבאנו את המשוררת נעמי שמר, סופרים, סדרה של תולדות הכלים המוזיקאליים, תערוכות, אירועים, טקסים, מקהלה, ריקודים ועוד."
ועד ההורים של בית הספר היה גורם מאוד פעיל, יחד קיימו ישיבות משותפות וקבלו החלטות, "הועד עזר ושיתף פעולה עם כל מה שבית הספר ביקש להוציא לפועל".
"היינו בית הספר היחידי שהפעיל יום לימודים ארוך במסגרת ניסוי ובמימון משרד החינוך.
עבורי זו היתה תקופת עשייה נהדרת – פשוט נהנתי מכל רגע".
כשעזבה לאה את בית ספר הרצל בשנת 1986 היו כבר 740 תלמידים, כמעט 500 תלמידים יותר בעת שקיבלה אותו.

מנהלת אגף החינוך במ“מ יהוד.

"זכיתי לשיתוף פעולה מצוין ממנהלי בית הספר בישוב"
לאה יוצאת לשנת שבתון בארה"ב. בשובה היא מחליטה לא לחזור לניהולו של בית הספר הרצל ומתמנת לתפקיד מנהלת אגף החינוך של המועצה המקומית יהוד, תחת ראש העיר מרדכי ליניק ז"ל. "היה לי עם ליניק שיתוף פעולה מצוין ויוצא דופן" היא מספרת. לאה ייסדה את ניצן, את המרכז הפדגוגי. "הקמנו את אחת הכיתות מחשבים הראשונות בארץ – מערכת תואם של מט"ח" היא מספרת בגאווה, "זכיתי לשיתוף פעולה מצוין עם מנהלי בית הספר בישוב", לאחר 7.5 שנים בתפקיד ובחירתו של שלמה בקשי לתפקיד ראש המועצה, הגישה לאה את התפטרותה ויצאה לפנסיה.

 

התנדבות למען הקהילה

לאחר שהות של שנה בארה"ב שבה לאה לארץ ולמדה לימודי תואר שני בבר אילן במנהל ציבורי. התנדבה במשך 4.5 שנים במשטרה – ביומן, שם עברה גם קורס שוטרים. "הם דרשו שאלבש מדים" היא מספרת. כיום לאה מתנדבת בשי"ל – שרות ייעוץ לאזרח – יום אחד בשבוע , וביום נוסף  היא עונה על שאלות בפורום שי"ל באינטרנט.

לאה דויטש במשטרת ישראל

לאה דויטש במשטרת ישראל

מה את אוהבת לעשות בזמנך הפנוי?

אני אוהבת לקרוא, ספורט – הליכה והתעמלות, לרקוד במתנ"ס, ללמוד והרבה – שנים אני נוסעת לאוניברסיטת בר – אילן לקורסים בנושאים שונים, מרכז המוח, היסטוריה וכו'. אוהבת להתעדכן באקטואליה, משתדלת לארח את המשפחה לפחות פעמיים בחודש.

מה מבשלת למשפחה?

מרק עוף, שניצלים, ליפתן, סלטים. אני חזקה בעוגות, אבל לימי הולדת מעדיפה לקנות.

מעדיפה אוכל אשכנזי?
מה פתאום ! רק אוכל מזרחי, אני גם מאוד אוהבת חריף וכו'…

מכל התפקידים שמלאת, איזה תפקיד הכי אהבת?   מנהלת בית ספר
מדוע?  קודם כל אתה עצמאי, זו אחריות גדולה מאוד, יש חופש פועלה לבצע פרויקטי וזכות גדולה להביא חינוך איכותי לאלפי תלמידים.

מה לדעתך צריך לעשות על מנת לשפר את מערכת החינוך היום?

  • צריך לשפר את מעמדו של המורה, להורים יש חלק חשוב בתהליך. "אי אפשר לדבר לא יפה על המורה בבית ולצפות שהילד שלך יכבד את המורה"
  • המעורבות של ההורים במערכת החינוך היא אבן יסוד חשובה מעין כמוה, אך יש להבחין בין מעורבות לבין התערבות.
  • להימנע מהתערבות יתר של ההורים במערכת החינוך
  • צריך לחזק את המשמעת של התלמידים
  • לחנך לכבד אישי ציבור: ראש ממשלה, שרים, ח"כ, שוטרים וכו'..
  • חינוך בבית: להציב גבולות, לפתור בעיות תוך כבוד הדדי, לכבד את הזולת.
לאה דויטש עם אייל פרץ

לאה דויטש עם אייל פרץ

מה תרצי להוסיף לסיום?
אני מאוד אוהבת את יהוד, טוב לי לגור כאן, אני מאוד גאה בילדים, הנכדים והתלמידים שלי.

עבורי המפגש הזה היה ללא ספק תיקון של הרושם שיצרה דומתה של לאה עת למדתי בבית ספר הרצל. לאה דויטש היא אישה חביבה, מעניינת מאוד ומסבירת פנים.

הפגישה בינינו הסתיימה בחיוך, חיבוק חם והבטחה הדדית לשמור על קשר.

 

עסקים ביהוד שנוסדו לפני שנת 1980

מכולות 
– עמרם נעים (סעדיה חתוכה פינת אשכנזי) – 1953 – 1998
– בורכוב
– רפאל ומלכה רווח (שוק אשכנזי הישן)
– בצלאל לאון (סעדיה חתוכה – סוף המדרחוב)
– מואיז קונטנטה + ויטלי חג'ז (שותפים ברחוב צבי ישי)
– שאלתיאל (ליד שוק אשכנזי)
– הג'ינג'י שמכר לקרדה בפינה בסוף רחוב סעדיה חתוכה
– חיים לוי (האבא של השגריר, רחוב העצמאות)
– גינצבורג (ליד קופת חולים)
– מכולת משה (רח' רמז)
– מכולת שרגא (רח' רמז)
– ברגר וינטרניץ (אלפרט)
– ניסים קמחי (קיבוץ גלויות 18)
– אסתר מימון בהרצל במקום הפינה הלבנה
– המכלת של אהרון גרגיר (רח' יהודה הלוי)
– בז'ה (הרצל)
– פיאנקו (ויצמן, ליד בנק פועלים, היכן שהיה רפי)
– פליקר (קרית ביאליסטוק)
– לינדלפלד (קרית ביאליסטוק)
– תורן (סעדיה חתוכה פינת אשכנזי)
– סיני (צבי ישי)
– שלי ואלכסנדר מנדלוביץ (בין מרכוס לביאליק)
– רפאל חביב (סעדיה חתוכה – צמוד לתכשטי ראובן)
– שלמה שיקר (לוי אשכול)
– ויטלי (חזנוביץ)
– סוניה (כצנלסון)
– מזרחי יהודה / היום אבי (קדושי מצרים 14) – 1973 עד היום

מדרחוב יהוד צילום: Ori~

מדרחוב יהוד צילום: Ori~

עגלות
– לאון אלחרל – תירס
– רפאל יחבאס – בויוס
– החלבן בני אמדורסקי
– נפט – יוסף ליאון אלגאצ'י
– נפט – סאלם אלגאצ'י
– נפט – בבני
– ניסים (ירקות פירות, ביאליסטוק)
– סבח

פיצוחים / קיוסק
– אלבגלי (אחרי המדרחוב)
– ממרוט (מדרחוב)
– ענבי (מדרחוב פינת מרבד הקסמים)
– בונדה (כניסה ליהוד, במקום סיטונאות מאיר)
– רפאל טרגן (ויצמן פינת קדושי מצרים)
– אליעזר (מוהליבר)
– עסיס (חזנוביץ, מאחורי בית ספר רמז)
– ביבל (צבי ישי)- סאלם
– מרכז לוינסקי
– אליעזר יחיא (במוהליבר)

בגדים
– אופנת זרקו (מדרחוב)
– סלון ליידי – שרה חיים ואורה קארו חנות לבני נשים (קיבוץ גלויות 41- במקום סטודיו סטייל)
– בוטיק שי (בגדים) רחוב קיבוץ גלויות
– אדון לאון (בגדי ילדים שוק אשכנזי)
– חסיה (ויצמן, ליד בנק הפועלים)
– סורסקי – סעדיה חתוכה (ליד סטופניצקי)
– טובה – לבנים,סידקית (מדרחוב ליד בית המרקחת)
– ראובן בכר (צבי ישי מול קופת חולים)
– שוק איסטנבול (מרקו זרקו, נדוניות ובגדים, סעדיה חתוכה)
– "רשל" לבני נשים (שוק אשכנזי)

שוק אשכנזי יהוד

שוק אשכנזי יהוד

נעלים
– טוביה
– נעלי מוריס (מדרחוב)
– נעלי מרדכי (מדרחוב)
– נעלי קארו (מדרחוב)
– חשמל
– יוסי (סעדיה חתוכה פינת מרבד הקסמים)

חשמלאי
-נחום (אשכנזי פינת סעדיה חתוכה)

ביטוח
– לאה בכר (הסנה, סעדיה חתוכה)
– קלר
– אדי רפאל (אדר, סעדיה חתוכה)

קונדטוריה
לזר (במדרחוב)
חנה ליד הקופת חולים הכללית

בשר
– יהודה פרץ (סעדיה חתוכה פינת צבי ישי)
– בנימין אלגזי (מול הקולנוע)
– עזר סעדיה חתוכה (ליד סטופניצקי)
– סומך (מדרחוב – נוסד ב-1975 במוהליבר)
– חיים קרסו (רח' יהודה לוי)- מושיקו (ביאליסטוק)
– שושקה
– בני ושרה (ליד איינשפרוך)

דגים
– יוסף לאון (אלגאצ'י) – (אחרי המדרחוב איפה שמתילדה)
– סורסקי (ביאליסטוק)
אופניים – תיקון ומכירה
– ידידיה דרעי (סעדיה חתוכה לפני המדרחוב)
– שאול רפאל (שוק אשכנזי הישן, מאחורי בנק הפועלים)
– ציון לאון (עדיין קיים, צבי ישי) 1975 – עד היום עם הפסקה
– יהודה שאול (רח' סעדיה חתוכה צמוד לענבי)

חומרי בניין
– רן (לפני המדרחוב)
– זומר (ויצמן)
– בוגשטיין

מספרות
– שמברבר (מדרחוב – צמוד לפינוקיו)
– מוריס (סעדיה חתוכה – ליד סטופניצקי)
– שלומי (שוק אשכנזי)
– טרנטו (שוק אשכנזי)
– סנטו מוטיליוי (צבי ישי)

חייטים
– לאון ביטר
– ראובן עזר
– ג'קו פינטו
– פפו (שוק אשכנזי)
– לוטטי

צלמים
– בנימין איינשפרוך (סעדיה חתוכה במדרחוב)
– סטודיו סטייל (סעדיה חתוכה אחרי המדרחוב)

מסעדות
– אשכנזי (סעדיה חתוכה ולאחר מכן באזור תעשיה
– נג'רי (אוטובוס ישן מול הכניסה לאזור תעשיה)- שאולי (רח' העצמאות)
– מקסיקו סיטי (בן אבו) – לימים "גן יסמין" (כניסה ליהוד)
– ביי ניסו / סינטו (סעדיה חתוכה-במקום מושון אידי בלה)
– מק-דוד (סעדיה חתוכה, כניסה ליהוד)
– נעמי (מסעדה תמנית, רח' שבזי אזור תעשיה)

פלאפל
– ציון (בתחילה בקדושי מצריים, כיום במדרחוב)
– שלמה ארכה ואליהו גלרדין
– ארמונדו סויסה
– כורש

ירקות
– תקומי (מדרחוב)
– סוריינו (ויצמן ואחרי זה בהעצמאות)
– נסים דניאל (מדרחוב, במקום הפיצה)
– פלקון (צבי ישי מול קופת חולים)
– ויטלי רוזיו (קדושי מצרים)
– מאדם לונה (שוק אשכנזי)
– יהודה קניאס (במדרחוב..היום זה נעליי שמוליק)
– שלמה (שוק אשכנזי)

בתי קפה
– אברהם פרץ (כניסה ליהוד- שנת 1950 עד 1960)
– ביי ניסו / סינטו (סעדיה חתוכה – כניסה ליהוד)
– יופי (ישראל קניאס בכניסה ליהוד)
– נסים אל קאב'ג'י – סעדיה חתוכה
– אברהם פרץ (שוק אשכנזי הישן – שנת 1960 – 1970 )
– מושון אידי בלה (בתחילה בגן העצמאות ואחרי סעדיה חתוכה ע"י סטופניצקי)
– יעקב פרץ (בתחילה סעדיה חתוכה ע"י סטופניצקי ואחרי בגן העצמאות)
– יעקב בן ג'ויה – (בכניסה ליהוד)
– לובה גלידה ובית קפה לריקודים (רחוב העצמאות)
– ישראל אשכנזי (לפני מדרחוב, היכן שהיום בית הלחם)- דוד מזרחי (סעדיה חתוכה, היכן שסוכנות בל)
– סנוקר דיין

נגריה
– גרשון צ'יפרוט / חכיםהולו (ר'ח אורי מקלב)
– צ'ליבון ליד ענבי
– מומו אלי (רח' נורדאו)
– קוטלר. גולדשטיין
– אהרון דרעי (סעדיה חתוכה, ליד אחיו ידידיה אופנים)
סנדלרים
– מוסיו בכור ישב מתחת למדרגות אחרי לאון החייט
– הסנדלר ליד המסגד

בויס
– מרקו ג'יגל
– רפאל יחבס (עגלה)
– שבתאי קרודו (שוק אשכנזי)

ספרי לימוד
– סטופניציקי (אחרי המדרחוב)
– אוהלי נעמן (במדרחוב)
– אונגר (אחרי המדרחוב)
– זמיר
– פינוקיו

מאפים
-בית המאפה (רח' העצמאות)
-עלמת (רח' העצמאות)

רהיטים
– שאול (מדרחוב היכן שבוטיק יוסי)
– אללוף

עיתונים / ציוד משרדי
– אלי ארדיטי (שוק אשכנזי)
– סיקסיק (ויצמן)
– בקי -מכשירי כתיבה (צבי ישי)
– ליביגר (ביאליסטוק)

מפעלים
– מרצפות חוסן
– מפעל מבת – תעשיה אוירית
– מפעל תמם – תעשיה אוירית
– סריגמיש – טקסטיל
– גדי – טקסטיל צמר
– ברגה – מפעל גומי

כללי
– פחחות כלים – אברהם בכר ז"ל
– וילונות – יום טוב ומרגלית לחנה
– פרפומריה – רפאל ויהודית לחנה
– פרפומריה – חן חן
– פיצה – אברהם דניאל (כניסה למדרחוב)
– תינוקות – צ'יקיטו (צבי ישי פינת סעדיה חתוכה)
– שיש – תורג'מן (שוק אשכנזי)
– מוצרי חשמל – אלקטרו רון – ליד המועצה הישנה
– פרחים – לילי (גלנטי) – בתחילת המדרחוב
– חלקי חילוף לרכב – ציון כורש (צבי ישי פינת סעדי חתוכה)- תיווך – כורש (צבי ישי פינת סעדי חתוכה)
– מכבסה – אברהם קפויה
– מאפיה – מאפיית יהוד (בבעלות: סקלקה, צ׳רני,צבי טננבוים – בויצמן)
– בשמים – אדון סבח (יצור ומכירת בשמים – שוק אשכנזי)
– מחסן עצים – ברץ (רח' העצמאות)
– קרח – יצחק שכטר (סעדיה חתוכה ליד נעים)
– תכשיטי ראובן (סעדיה חתוכה ליד גן העצמאות)
– רפד ורסנו הג'ינג'י
– תריסים – מאור (שוק אשכנזי, כיום מדרחוב)
– טפטים – יוסי אשד (צבי ישי מול קופת חולים)
– לנדר מסגרות (אזור תעשיה)
– צמיגי השלושה (ארגז, בתחילה ברח' השלושה כיום רח' העצמאות)
– תיקון מכסחות דשא – עבוד (ליד פרחי לילי)
– שען – רבינוביץ
– חנות השמיכות – רוזיויו
– כבלים פיראטים – ליפה וישורון

אברהם גרון

אברהם גרון ז"ל

אברהם גרון ז"ל

אברהם גרון ז"ל (1911-1994)

ראש ועד התושבים והמ"מ יהוד-1949-1951)

יליד סופיה, בולגריה

בתחילה עד שנת 1950, כיהן גרון כראש ועד התושבים, ובשנת 1950, כשיהוד הפכה למועצה המקומית הראשונה בישראל, הפך לראש המועצה המקומית הראשון של יהוד ובארץ בכלל.

אברהם אלטלף

אברהם אלטלף ז"ל

אברהם אלטלף ז"ל

אברהם אלטלף ז"ל (1900-1987)

ראש המועצה המקומית יהוד (1951-1961)

עלה לארץ מאיזמיר, טורקיה התיישבו הוא וכל העולים עמו, בעיירה "יהודייה" אשר שמה הוסב לשמה התנ"כי (יהושע יט 44) יהוד, ככתוב "ויהוד ובני ברק וגת רימון". הוא וכל המתיישבים עמו היו הקהילה המאורגנת הראשונה ביהוד ואליהם נוספו עולים נוספים מעליות אחרות אשר באו אחריהם.

עם התיישבותו ביהוד עסק בחקלאות מצד אחד ובארגון הקהילה מאידך, עד שבשנת 1951 נבחר כראש המועצה המקומית הראשון של היישוב.

בנוסף לפעילותו לפיתוח המקום ולפיתוח החינוך על כל גווניו, הוא פעל לחיסול העבודות היזומות ו/או עבודות הדחק בהן עסקו רוב המתיישבים ולייסודו של איזור התעשיה ביהוד ולהעברת מפעלים ממקומות שונים בארץ. חיש מהר נתמלא איזור התעשיה, במיוחד על ידי התעשיות הבטחוניות והפך להיות איזור מבוקש מאוד אשר סיפק עבודה לרבים מתושבי יהוד.

רחוב אברהם אלטלף

סעדיה חתוכה

סעדיה חתוכה ז"ל

סעדיה חתוכה ז"ל

סעדיה חתוכה (1926-1985)

ראש המועצה המקומית יהוד (1961-1985)

נולד בדמת שבתימן לאחר מות אביו, עבר לעדן. היה מנהיג מוכשר ובעל כושר פיסי מעולה. היה ממקימי מחנה גאולה לפליטי יהדות תימן עבר אליו ועד עלייתו ארצה במרץ 1949 כיהן כקצין הביטחון של המחנה והיה ממונה על יותר ממאתיים בחורים מאומנים. עם גבור זרם העולים נקרא לשוב למחנה כאחראי לביטחון ולארגון. בסיום מבצע העלייה השתקע ביהוד. במהרה נבחר להיות מזכיר סניף מפא"י וב-1959 לראש המועצה. מאז ועד פטירתו עמד בראש היישוב. היה אהוד מאוד על תושבי יהוד. הרחוב הראשי ביהוד נקרא על שמו, "האגף הטכנולוגי" באתר ההנצחה לחללי חי"ק וכן את מגרש הכדורגל. ב-1991 הוציאה העירייה לאור ספר לזכרו – "רוח חיים".