היסטוריה של יהוד עד 1947

שלושת המייסדים

יהוד הוקמה על ידי שלושה אנשים בעלי חזון ויוזמה:
יואל משה סלומון – שהיה בעל המחשבה והעצה.
דוד גוטמן – איש הממון והכסף.
יהושוע שטמפפר – האיש בעל המרץ.

יואל מוישה סלומון

יואל מוישה סלומון

הרעיון להקים יישוב חדש בא בעקבות הקשיים שנוצרו במושבה הראשונה – פתח תקווה.
אין זה פשוט, בימים בהם כאשר הטורקים שולטים בארץ, להקים מושבה חדשה. השלטון הטורקי היה חשדן, השכנים היו עוינים ושלא נשכח את פגעי הטבע, המחלות שנגרמו מביצות, היבול הדל ועוד, ועוד… כל זה גרם לעזיבת המושבה.
ואז החליטו שלושת גיבורנו: סלומון, גוטמן ושטמפפר:
להקים מושבה חדשה!
יישוב זמני, כך חשבו בתחילה, עד יעבור זעם הקדחת באדמתם.
וכך הם תארו זאת: "ראינו, כי עדיין לא הצלחנו במעשינו,
יען לא בחרנו מקום טוב נאה ובריא למושב. לזאת אפוא,
שמנו על לבבנו היום, לתור אחר מקום כזה,
הסמוך ונשען על נחלתנו…."
אך רכישת אדמתה של יהוד – לא הייתה פשוטה כלל וכלל.
הערבים, שחמדו באדמת פתח-תקווה לא הסכימו למכור ליהודים אדמות מחוצה לה, כדי שלא ירחיבו את התיישבותם.
אך שלושת גיבורנו לא אמרו נואש. הם חיפשו, בדקו, שאלו, התווכחו ולבסוף מצאו.
אדם בשם אפנדי מיפו, אשר היה ברשותו כרם בן 20 דונם, בקרבת הכפר הערבי יהודייה, הסכים למכור להם את שטחו.
ראו זאת אנשי הכפר יהודייה וחשבו, למה לא נמכור גם אנחנו? נרוויח כסף, מה רע? ומכרו עוד 120 דונם שטח.
יישוב חדש נולד וכמו לתינוק גם ליישוב שלנו צריך לתת שם.
המיישבים החליטו לקרוא למושבה יהוד, על שם יהד המקראית שעל מקומה עמד הכפר הערבי יהודייה.
יהוד נזכרת בתנ"ך, בספר יהושע, פרק יט', פסוק מ"ה:
"ויהד ובני ברק וגת רימון ומי הירקון והרקון עם הגבול מול יפו ויצא גבול בני דן מהם…."

"וזה כירחים אחדים, התחזקו וישבו ויקנו אחוזת שדה וכרם על הכפר "יהוד" מקום רוח צח וטוב מאוד, מאוד וגם חברים חדשים באו בחברתם, כולם אנשי מידות ורב כסף להם. יחד יבנו שמה בתים ויטעו כרמים ומשמה יפקחו על עבודת אדמתם בעמקים…."
וכך, החל החלום להתגשם.
אט, אט לעוזבי פתח-תקווה הצטרפו חברים חדשים, יהודים טובים מביאליסטוק, אשר רכשו קרקעות בכסף ששלחו עוד בהיותם בגולה. אנשי ביאליסטוק ביקשו למהר ולהגשים את החלום היהודי – יישוב יהודי בארץ ישראל.
והם לא רק חלמו התיישבות אלה שרו:
"חושו אחים חושו נשימה פעמינו,
חושו אחים חושו לארץ אבותינו …."
יחד בשירה החלו לבנות את ההיאחזות ביהוד.
המושבה יהוד תוכננה בקפידה. מייסדי המושבה לא רצו להיכשל שוב, כשם שנכשלו בפתח-תקווה, ולכן תקנו תקנות עבור היישוב החדש, ואלו דבריהם:
"…גם זו ראינו בימי ניסיוננו המעטים, כי חסרו לחברתנו (בפתח תקווה), תקנות קבועות וסדרים נכונים, אשר על פיהם יש להתנהג, והיה הדבר למכשול, כי איש, איש פנה לדרכו, ויפרוץ הריב ותרבנה המחלוקות לפיכך, קבעו מראש את צורת החיים ביהוד
ואף רשמו זאת  בספר התקנות הוא
"ספר הברית":
"על החברים להתהלך איש את אחיו באמת ובתמים בשלום ובמישור, ואיש את רעהו יעזרו בגופם וטרחתם בעת צרה, וינזרו מן המחלוקת והקטטות עד קצה האחרון ושלום ירדפו וישיגהו.."
ואלה הן התקנות בענייני נחלה, העבודה וצורת החיים:
1. יש להכין את תכנית היישוב על ידי אדריכל ועל פיו יבנו בתים.
2. יש לבנות בבת אחת עשרה בתים ורק אז ייצאו המתיישבים לגור בם.
3. החברים חייבים לנטוע עצים בחזית הבתים ולהקפיד על ניקיון חצרותיהם.
4. יבנו מקווה טהרה, בית כנסת ותנור אפיה.
5. תלמיד חכם יהיה הדיין במקום וכן, מלמד תינוקות ושוחט ובודק.
6. על החברים, על פי התור, להביא את צורכי הישוב.
7. על פי ההסכמה של רוב החברים, יקבעו מי מצטרף ליישוב.
"ומי ששכן את שמו בעמו ישראל ישכין גם בנו אהבה ואחווה שלום ורעות…"
"ומי ששכן את שמו בעמו ישראל ישכין גם בנו אהבה ואחווה שלום ורעות…"
וכך, ביום כה' תשרי, תרמ"ג, 8/10/1882 מבשר עיתונאי "המגיד", דוד בומגרטן, על עליית המתיישבים על הקרקע. :
"המגיד"
עיר חדשה יוצאת לדרך
מאת: דוד בומגרטן
"היום יצאו ראשי החברה "פתח תקווה", לנחלת החדשה אשר קנו בכפר "יהודייה", למקום היישוב, לעת עתה יבנו ארבעה עשר בתים ובית הטבילה ובית המדרש ויחפרו בור למים, ובכלות בנין הבתים תשבנה שם ארבע עשרה משפחות מבני החברה, ויעבדו אדמתם – ייתן ד' ויצליחו…"

השלטון הטורקי מערים קשיים

וכך בעוד אנשי יהוד מתחילים בבנייה ופיתוח העיר, הבניינים כבר כמעט עומדים במלוא תפארתם והנה נפלה עליהם פקודת הממשלה הטורקית שמודיעה: עליכם להפסיק את הבניה ומיד! בצירוף תביעה לבית-משפט ובנוסף איום להרוס את כל מה שכבר נבנה.
נציגה של הממשלה התורכית, פחה הירושלמי, היה ידוע בדקדוקו בפרטים. הוא טען כי החוק אוסר על בניה במקום, שלא היה מיושב תחילה.
בני יהוד טענו, כי יהוד איננו מקום חדש, הם בסך הכול מוסיפים על מה שכבר היה קיים.
לא עזרו הטענות, המושל התורכי עמד על שלו.
אין זו הפעם הראשונה שהממשלה הטורקית מנסה להערים קשיים על המתיישבים היהודים וזה מתוך כוונה ברורה למנוע מהם לתקוע יתד בארץ ישראל.
בעיה נוספת, הבנאים, סרבו להמשיך ולעבוד ללא רישיון, היות וגם עליהם יוטל עונש ממון ומאסר.
חיפשו פתרון ומצאו…
הם כתבו מכתב לעיריית ירושלים ודרכה קיבלו אישור להמשך הבנייה.
אך הבעיות לא הסתיימו, יואל משה סלומון ודוד גוטמן קבלו הזמנה ממשלתית לעמוד לדין, בבית המשפט המחוזי ביפו. הם הואשמו בבניית בתים ללא רישיון. נאמר להם כי הרישיון שקיבלו מעיריית ירושלים פסול והוצא בטעות.
המשפט שנערך לשניים היה ידוע מראש בתוצאותיו. הפחה הירושלמי השפיע על השופטים  ואלה פסקו, כי המתיישבים חייבים בדין. הם צוו לשלם קנסות כבדים, על הבתים נגזרה הריסה, ונמנעה מהם זכות הערעור.
אך סלומון וגוטמן לא התייאשו ולבסוף קיבלו את האישור והמושבה יהוד עמדה על תילה ואף הוציאו חותם של המושבה
הראשונים, שהחליטו לתמוך באנשי המושבה, היו בני ביאליסטוק,
שצרת אחיהם נגעה לליבם.
הם אומנם לא היו עובדי אדמה, אך התיישבו בכוח החלוציות ואהבת הארץ, הם למדו את מלאכת החקלאות אצל האיכרים הותיקים.
המתיישבים החליטו :
העבודה תהיה עבודה עברית!
דניאל ליפשיץ – ניסה לגדל את זחל המשי.
דב ימיני – ערך את הספר האחוזה וארגן את השלטון העצמי.
אלחנן בולקין – החליט להקים מפעל בגדים.
בולקין התקשר לחבריו וביקש שיעזרו לו לרכוש מכונות אריגה וטוויה כדי להקים את בית החרושת הראשון בארץ ישראל. חבריו נענו, ותוך זמן קצר התחילו מכונות האריגה לעבוד בביתו ביהוד וקולן נשמע בכל הכפר.
בבית החרושת ייצר בולקין, עבאיה – גלימה, אדרת עליונה רחבה כעין חלוק עבה. התושבים לא מיהרו לרכוש את האדרת אך כאשר ביקר הברון רוטשילד בארץ, ביקר גם במפעל. הוא התלהב והזמין עבאיות לאיכרים בעקרון ובזיכרון יעקב.
בולקין קיווה, כי מעתה עתיד מפעלו מובטח. אולם המציאות טפחה על פניו, הברון חזר לפריז, ופקידיו מנעו עזרה מהמפעל.
שלוש שנים השקיע בולקין במפעל האריגה, והפסיד כסף רב.
בשנת תרמ"ח 1888, הקשיים הכריעו אותו והוא חיסל את מפעלו ועבר לראשון שם עבד עד סוף ימיו ביקבי הברון.

בית הראשונים צילום: אבישי טייכר

בית הראשונים צילום: אבישי טייכר

השכנים הערבים מערימים קשיים

חייהם  ועבודתם של מייסדי יהוד, היו קשים מאוד.
בין הבתים שביהוד והשדות של פתח-תקווה היה מרחק לא קטן, והדרך עוברת בין השדות של ערביי יהודייה, שמדרום למושבה יהוד. לא פעם נסגרה הדרך, לתושבי יהוד, ולא פעם נאלצו אנשי יהוד להשתמש בכוח הזרוע.
 ההליכה והנסיעה ליחידים הייתה כרוכה בסכנה. מים להשקאה – לא היו, המים שנשאבו הספיקו רק לשתייה ולהשקות את הבקר. האדמה הייתה כחושה, סוד הזיבול טרם נודע לבעליה. ניסיונם החקלאי ואמצעיהם הכספיים היו מצומצמים. והשכנים הערבים, המשיכו לפגוע ללא רחם
 הכפר הערבי יהודייה היה כפר גדול, כ-2500 נפש.
 הכפר היה עשיר בצאן ובקר ושדות המרעה של המתיישבים היו הכרח. שומרי המושבה הזהירו את הערבים, שיפסיקו לרעות בשדות היהודים, אולם הם לא נשמעו לאזהרות.
 באחד הלילות ארבו להם בחורים מן המושבה, תפסו את הרועים הערבים, והפליאו בהם מכות. לא זאת בלבד, הם לקחו בשבי חלק מחמוריהם.
 הפלחים הערבים לא יכלו למחול על כבוד רועיהם.
 וביום כב' לחודש אדר, תרמ"ו, יום לאחר רדת הגשמים, כאשר האדמה הייתה ספוגה בגשמי ברכה ורוב אנשי המושבה ניצלו יום זה להליכה ליפו לסידורים. במושבה נותרו רק זקנים נשים וטף.
 על המושבה עלו אנשי הכפר הערבי יהודייה עם מקלות וחרבות, התנפלו על הבתים, נפצו ושברו, הכו ופצעו. עבר זמן רב עד שבאו ימי שלום ורוגע.
 יחד עם זאת, "השלום", לא שם חיכוכים שבין המושבה לבין שכניה. יהוד הייתה קורבן ליריות צלפים. כדי להגן על עצמם בנו התושבים חומות מצד דרום אשר יגנו עליהם מהירי.
 בשלב מסוים, הבינו האיכרים, כי בארץ, עם שלטון טורקי, כאשר אין דין ואין דיין – אם אין אני לי – מי לי?
 שורה שלמה של גיבורי חיל, החל מסנדר חדד, יהודה ראב  ואברהם שפירא, ידעו להגן על כבוד עמם, והם הוכיחו עד מהרה לשכנים כי הם באו להחיות את הארץ ואין בכוונתם לוותר.

יהוד המושבה החקלאית נעזבת

יהוד שימשה כמושבת בת של העיר פתח תקווה ומעין בית מלון לאיכרי פתח תקווה.
המקום לא יכול היה להתפתח, שרתה בו קדחת ולא ניתן אישור למבנים חדשים.
הבתים הקיימים, שניבנו בחיפזון, לא עמדו במבחן המציאות של עמידות בפגעי הטבע. בתים דלפו בחורף, יושביהם חלו ונאלצו לטלטל עצמם ליפו. ביהוד עצמה לא היה רופא ולא תרופות.
אט, אט עזבו את המושבה יהוד איכרים, שחזרו והתיישבו בפתח-תקווה קרוב לשדותיהם.
באותן שנים הייתה יהוד לא רק עיר של תורה, אלא גם לעיר של הנהגה לרוב המושבות. רבים נשאו עיניים אל חכמיה-לעצה, פשרה ואפילו פסקי דין. הם פנו לעצה בענייני מחלוקות פנימיות במושבות, אי הבנות עם חובבי ציון בגולה וסכסוכים עם פקידות הברון.
שלוש שנים לאחר עלייתו של מרדכי גימפל יפה, חלה בקדחת. הוא נפטר ונטמן בפתח תקווה.
לאחר מותו נסגר בית-המדרש ותלמידיו חזרו לירושלים. יהוד, שוב, נעזבה.
יהוד החלה להתרוקן מיושביה.
יחיאל מיכל פינס ויואל משה סלומון חשבו על רעיון להפוך את יהוד "לקריית ספר". הרעיון היה לפנות לאנשי רוח ולבקש מהם ליישב את יהוד. הניסיון ארך מספר שנים ולא נחל הצלחה.
בשלהי 1888 עלה לארץ ישראל הרב מרדכי גימפל יפה.
הוא התיישב ביהוד, הצטרף אל תלמידיו ובעצם הפך את יהוד למרכז רוחני-דתי. הוא פתח בית מדרש לאברכים וספרייה אשר הכילה 4,000 כרכים. הוא היה דואג לתלמידיו, לבריאותם ולימודיהם.

יהוד מחכה לגאולה

שנתיים נעזבה יהוד, והועברה חינם  לקבוצת פועלים פליטי מלחמה מרוסיה. ביום היו עובדים את אדמות יהוד, ולעת ערב שבים לבתיהם בפתח תקווה. איכרים אלה, שהתנסו בעבודות חקלאות באדמות יהוד, יצאו טובים ומנוסים, והתיישבו אחר-כך ביבנאל, מטולה, באר-טוביה ובעין גנים.

מהמושבה יהוד ששימשה לפנים, מקום לתורה ועבודה לא נשאר עתה, רק בתים עזובים ריקים והרוסים למחצה.
שנת 1905 נעשה ניסיון התיישבות נוסף, על ידי 12 משפחות עולים שהתיישבו במקום. למרות היותם חדורי החלום הציוני, גם ניסיון זה נכשל.
כיום עומד, באותו מקום בו קמה המושבה "יהוד", היישוב סביון. על גבעת החול, שבראשה ניצבה לפנים הבאר, ניצב כיום המרכז המסחרי של המקום, ובית הראשונים, שבחרושת האורנים לרגלי הגבעה, הוא הבית האחרון, שנותר לפליטה מן הימים הרחוקים ההם.
בשנת 1972 שוחזר הבית על ידי האדריכל משה בן חורין.
כיום הבית משמש כספריית עיון ציבורית, במרתף הבית מוצגת תערוכה של כלי עבודה חקלאיים.

התחדשות המעש ביהוד

בשנת 1934 גרעין של 30 מתיישבים מפתח-תקווה עולה על אדמות יהוד כדי להקים יישוב חקלאי. הגרעין, שנקרא "היובל", ושמו בא לו מחגיגות שנת היובל לפתח-תקווה.
המתיישבים מקימים נקודה יישובית על אדמת יהוד בדרומה של פתח תקווה, ומקימים יישוב, לימים ייקרא "כפר מעש" – "מפתח תקווה למעשים".
מספר על כך החבר מרדכי פישמן איש כפר מעש:
"בתקופת המאורעות, כשהערבים מיהודייה והבדואים שהתגוררו מדרום פתח תקווה ירו על היישוב היהודי, התארגנו קבוצה מילידי פתח תקווה ותושביה לבנות יישוב חומה בדרומה של פתח-תקווה. באותה תקופה היה קיים בפתח-תקווה הארגון של "בני בנימין", בניהולם של גד מכנס, עובד בן עמי, אברהם שפירא ואחרים. "בני בנימין" אימץ את "היובל" כדי לרכוש בשבילו קרקעות להתיישבות…."
המצב בארץ בשנים 1939-1936 היה קשה מנשוא.
נוהגים לכנות תקופה זו בשם תקופת "המאורעות". בארץ אירעו התקפות על יהודים על ידי המון ערבי מוסת, כאשר המנהיגות הערבית מלבה את אש הזעם. ההתפרצות נבעה ממעמקי התסכול הערבי נוכח אי היכולת לבלום את התקדמות הציונות המתמדת.
הקצה המזרחי של אדמות יהוד היה שטח לא מיושב. כדי לסגור את הפרצה, הושיבה בו קק"ל עוד משפחות על שטח של דונם אחד למשפחה, מתוך מגמה שיתפרנסו מעבודות חוץ. הם נקראו: "אל גבול".
מוסיף ומספר החבר מרדכי פישמן:
"בתחילת המאורעות קבלתי הוראה מההגנה להתגייס למשטרת היישובים, כדי שיהיה לי נשק לגאלי. המאורעות נמשכו עד תחילת מלחמת העולם השנייה ושני הישובים, כפר מעש ואל גבול עמדו בהם כשאר היישובים. החברים עבדו ביום ושמרו בלילה…"

מסילת רכבת ביהוד

בתקופת מלחמת העולם השנייה, הונחו על ידי הבריטים, שלוחות רבות של מסילת ברזל המובילות אל מחנות הצבא והמחסנים שלהם, כדי לנצל את כושר ההובלה של הרכבת לצרכים הצבאיים.
בשנת 1943, כאשר שהו בארץ גם כוחות אמריקאיים, נבנית מסילה חדשה מכפר גיניס (כיום, אזור התעשייה האווירית, מזרחית לנתב"ג), אל תל ליטוינסקי (תל-השומר של היום), שהיווה בסיס חשוב ומרכזי כבר בתקופה זו.
המסילה עברה במקביל לכביש פתח-תקווה-לוד, וקצת לפני צומת הטייסים חצתה המסילה את הכביש, ופנתה מערבה לכוון תל-השומר לאורך הכביש הראשי של יהוד, כיום, רחוב העצמאות, כשהיא חוצה את הכביש בו מצוי כיום צומת סביון.
מהמקום בו חצתה המסילה את הכביש מערבה, בדרכה לתל השומר נבנית הסתעפות שהגיעה עד למחסני הצבא הבריטי, כיום, מפעל מבת באזור התעשייה.
פירוק הפסים בוצע בשנות ה-60 עם בניית מפעלי מבת ותמ"מ של התעשייה האווירית.
השכנים שוב מתנכלים
הכפר הערבי יהודייה נפקד בשנת 1931. היו בו כ-3,300 תושבים ו-772 בתים.
בהתגבר התנועה הערבית הלאומית שינו התושבים הצעירים את שם יישובם, כדי שלא יזכיר יהודים הם קראו לו "עבסיה", על שם קדוש מוסלמי, שייח' עבאס, הקבור בכפר.
תושבי הכפר היו עוינים, והשתתפו במלחמה נגד היהודים.
ערבים מאנשי יהודייה היו אלה שתקפו אוטובוס נוסעים, שעבר בכביש לוד בדרכו לירושלים, והרגו שבעה מנוסעיו.
ביום ז' כסלו תש"ח, 30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית, החלה מלחמת העצמאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים