הקולנוע של יהוד

אני יכול להעיד על עצמי, שאני לעולם לא מוותר לאף אחד שמנסה להתעמר בי. לא משנה כמה הוא יותר חזק ממני, הוא ידע שיקבל קרב אדיר, וכן ידע שאם הוא מחפש פראייר, הוא טעה בכתובת.
העניין הזה התגבש אצלי בערך בגיל עשר, בסוף שנות השבעים.
באותה תקופה פעל הקולנוע ביהוד במתכונת "חמש, חמש,חמש".
בכל ביום חמישי הוקרן סרט, בשעה חמש, בחמש לירות.

בקבוק 7UP צילום: Lynette

בקבוק 7UP צילום: Lynette

אימא שלי היתה נותנת לי עשר לירות שגם הספיקו לשקית של תורמוס, לפחית של 7-UP עם אותיות בערבית שהוברחו מעזה, חבילה קטנה של שלווה צבועה בצבעי מאכל זרחניים שהגיעו מהכור הגרעיני בצ'רנוביל ולקינוח מסטיק קטן ועגול, ממולא באבקה חמוצה, שניתן היה להבריק בעזרתה אסלות.
הסרטים שהוקרנו באירועי "חמש,חמש,חמש" היו כל כך עלובים, שתמיד הייתי בטוח שבעלי הקולנוע היו קונים אותם מהומלסים שחיטטו בפחים של בתי קולנוע בתל אביב.
בכל פעם כשהגעתי לקולנוע ביהוד, אלמנט ההפתעה היה מושלם. אף פעם לא היה לאף אחד מושג איזה סרט אמור להיות מוקרן היום. בתוך בית הקולנוע תמיד היינו מתקבצים סביב "יודעי דבר" שטענו שיש להם קשרים עם המקרין שסיפר להם שהיום יוקרן סרט מסדרת "טרזן". כמובן שהקשר בין הנבואות הללו לבין המציאות היה יותר רחוק מההורוסקופ ב"לאישה", זאת מכיוון שלמקרין עצמו לא היה מושג מה יקפוץ על המסך כשהוא יכניס לתוך המקרנה את ערימת הפילים שהייתה זרוקה מולו על הרצפה.

קולנוע צילום: philld

קולנוע צילום: philld

כשהסרטים הללו הגיעו לבית הקולנוע ביהוד, הם כבר היו יותר שחוקים ממורה לגיל הרך, שעה לפני הפנסיה. הם נקרעו בכל כך הרבה מקומות, נתפסו במקרנות, נחתכו והודבקו שנית, עד כי לא פעם הסרט התחיל מהאמצע, חזר להתחלה ודילג משם לסוף. משהו כמו ציור של פיקאסו, אבל בסרט.
במהלך כל הסרט הצופים היו יושבים באולם ומנסים לשחזר יחדיו בדמיון את החלקים החסרים, תוך ויכוח סוער ורווי יצרים.
פס הקול הצורמני היה משולב בצלילי בקבוקים מתגלגלים ושריקות רמות בכל פעם שהסרט נתקע.
הז'אנרים השולטים היו: סרטי מפלצות, סרטי טרזן, מערבונים וסרטי קראטה.
ובכן, ביום חמישי אחד, נכנסתי כהרגלי לבית הקולנוע בהתרגשות, והתיישבתי על אחת מכיסאות העץ החורקים. שמתי רגלים על הכסא לפני, ניזהר מאוד שלא ללחוץ יותר מדי עם הרגליים ולהביא לך שכל שורת הכיסאות תיעקר ממקומה ותיפול לאחור, כמו שכבר קרה לא אחת בעבר.
הסרט התחיל ועל המסך הופיע אחד מגיבורי ילדותי, הלו הוא "ברוס לי", שזכה לתשואות רבות מהקהל.
בגרסת "קולנוע יהוד" לסרט, אנו מתחילים את ההיכרות עם הסיני הנמרץ כשהוא כבר עמוק באמצע קרב סוער עם בערך מיליארד סינים אחרים שמנסים להרביץ לו, אבל תוקפים אותו כמובן בזה אחר זה מתוך נימוס.
כל יושבי האולם מתווכחים "על מה ולמה המכות?". אחד אומר שהרגו לברוס-לי את המורה, השני אומר שחטפו את חברה שלו והשלישי מציע שאולי אחד הסינים עשה לברוס-לי רעש צורם של גיר על הלוח בבית ספר וזה עיצבן את גיבורינו שהחליט לנקום.
הסרט המשיך בקרבות שונים ומשונים בין ברוס-לי לבין אלף כבאים, שישים שודדים, שבעה גמדים וארבעת המינים.
את כולם ברוס לי הביס בקלות מקוממת ובאלגנטיות.
ההשפעה עלי הייתה טוטאלית. יצאתי מהסרט מרחף. מדלג על בהונותי, מוציא קולות של חתול מיוחם ומביט לכל הצדדים בחדות חושים, ממתין להכות שוק על ירך כל סיני שיעז לקפוץ עלי מאחורי פחי הזבל.
תוך אקסטזת הקרטה שאחזה בי, עשיתי טעות בשיקול הדעת ועברתי דרך גן העצמאות.
אם היה ווויז ב 1978, הוא בטח היה ממליץ לי לחשב מסלול מחדש עקב עומס ערסים בדרך.
הספקתי לצעוד בדיוק חמישים מטרים לתוך הפארק לפני ש נתי כהן והלהקה שלו והגיחו אי שם מאחורי האנדרטה לנופלים…..איזו נפילה!
נתי כהן (החלפתי את השם למען יאריכון ימי…) היה נער בן אחת עשרה, שהיה ידוע ביהוד כ"נאחס צאן ברזל".
נכון שרופאים אומרים תמיד שאם אישה בהריון מעשנת, אז היא בעצם מרעילה את העובר שלה?
ובכן במקרה של נתי, הוא התחיל בעצמו לעשן סיגריות כבר ברחם והרעיל את אימא שלו.
את הסכין הראשונה שהיתה לנתי, הוא גנב מהמוהל שלו.
כבר בגיל שנתיים הוא גבה מילדים בגן פרוטקשן-במבה.
בגיל שש כבר עצרו אותו נוהג ברכב גנוב, במהירות מופרזת ובשכרות.
אבא של נתי לא אהב לשמור דברים בבטן, לכן הוא העדיף להעיף כל דבר שהיה ברשותו דווקא לתוך הבטן של נתי.
ובכן, כשזיהיתי את נתי והלהקה שלו מתקרבים אלי, עשיתי פרצוף של נהג שעובר ליד מכונית משטרה ומנסה להראות הכי לא עבריין תנועה שיש.
זה אף פעם לא עובד עם השוטרים וזה גם אף פעם לא עבר על נתי.
נתי והלהקה הקיפו אותי מדי. נתי דרש ממני כסף. אמרתי לו שהכסף האחרון שהיה לי הושקע בשוקולד פיצפוצים. נתי התקרב והבטיח לפצפף לי את הפרצוף.
התרשמתי מאוד מהקישור המילולי שנתי עשה, אבל רגע אחר כך נפל לי האסימון. אני מתכוון מילולית. נתי הדביק לי סטירה בפנים עם אסימון בידו שהשאיר לי הטבעה חיננית על הלחי.
ופה בה הטוויסט המפתיע בעלילה.
בדרך פלא השתלטה עלי רוחו של ברוס-לי.
נעמדתי על רגל אחת והושטתי את שני הידיים מקופלות לפנים בתנועת "הנחש הדרוך"
נתי הביט בי בבוז אדיש במבט "השימפנזה המוגבלת".
בטירוף חושים מוחלט התנפלתי בחמת זעם על נתי והתחלתי לשלוח בעיטות ואגרופים לכל עבר. נתי ההמום נסוג לאחור ונפל על הרצפה. התנפלתי עליו, תפסתי בגרונו וניסיתי לחנוק אותו. ככל שנתי ניראה מבוהל יותר, כך גדלה חמת זעמי….ואז….
כבו האורות בקולנוע…
חיכיתי להקרנת הסרט, אבל זה לא הגיע….
אחר כך סיפרו לי עוברי אורח ששלושה מחברי הלהקה של נתי הרימו יחד קרש גדול ודפקו לי אותו בראש.
מאז נתי וחבורתו לא התעסקו איתי יותר. הם אמנם ידעו שהם יכולים לגבור עלי, אבל למה להם? יותר פשוט למצוא איזה ילד פראייר אחר. אחד כזה שלא מחזיר מכות ובעיקר לא עושה בדרך קולות מרגיזים של חתול מיוחם.
שיעור לחיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים