הכדור של סעדיה חתוכה

בשנת 1982 שיחק בקבוצת הכדורגל של פועל יהוד, שלום רוקבן, אולי אחד משחקני הכדורגל הפנומנאליים שנולדו בישראל.
שלום חלה בילדותו בפוליו ולמעשה עד גיל 16 בקושי הלך. אבל מרגע שהלך, לא הפסיק לרוץ, ממש כמו בתול בן שלושים שמקבל ביום בהיר אחד לנהל בית זונות תילאנדי.
עד מהרה הוא הפך להיות שחקן כדורגל גדול, אבל עם בעיה אחת קטנה. רוקבן הבין את המשחק בצורה מעט שונה מכולם. הוא אמנם ידע שעל המגרש עומדים בסה"כ 22 שחקנים, אבל מבחינתו זה אמר שזה הוא – כנגד כל ה21 האחרים.
מהרגע שהכדור היה מגיע אליו לרגל, שלום היה שועט לעבר השער, תוך שהוא מלהטט בכדור ומנסה להתחמק בדרך גם משחקני הקבוצה שלו.
אחרי ניסויים רבים, הגיעו השחקנים למסקנה שהדרך היחידה לעצור אותו היא באמצעות בעיטת מספרת לחזה או לראש. במקרה כזה, השופט היה מוציא בליית ברירה את השחקן הפוגע, אבל אחרי המשחק מזמין אותו לבירה ואפילו לארוחה, במיוחד אם הפגיעה היתה מצליחה להשבית את רוקבן ולהוריד אותו מהמגרש לכול הרוחות.
אנחנו האוהדים היינו צופים ברוקבן רוקד עם הכדור על העורף ומסננים בין השיניים שני מילים בלבד:
"שלום, תימסור…..שלום, תתתייימממסססוווררר…"
אבל הוא…לעולם לא מסר.
להחזיק את רוקבן בקבוצה זה היה כמו לקבל במתנה פרארי, אבל בלי הגה ובלמים. ניראה טוב ועושה הרבה רעש, אבל לא ממש מספק את הסחורה.
עד אשר…ברגע אחד הכול השתנה.
כל מי שהיה בגיל ההכרה ביום ה19 במאי 1982, יודע בדיוק איפה הוא היה ברגע הזה.
גמר גביע המדינה בכדורגל.
מצד אחד נמצאת לא אחרת מאשר הפועל תל אביב האימתנית עם הכדורגל האיכותי של משה סיני, הבעיטות האדירות של ריפעת טורק והזינוקים בשער של אריה בז'רנו…
מולה עומדת…הפועל יהוד הקטנה, עם השיער של ויזן, העורף של רוקבן והשירים של שלומי שבת.
אני הייתי בן 12, אבל רצה הגורל ודווקא אז לא גרתי ביהוד. באותם ימים לא קלים, אימי התגרשה מבעלה השני ונישאה לשלישי (אבל מי סופר) ולכן עברנו לגור למשך שנה אחת בקריית אונו, בעוד שכל חיינו המשיכו להתקיים ביהוד כמעט כרגיל. בבוקר אימי היתה נוסעת לעבוד בקופת חולים ביהוד ולוקחת אותי טרמפ לבית הספר היסודי "רמז". בצהריים היא היתה מסיימת לעבוד ולוקחת אותי בחזרה לקריית אונו.
כך גם היה באותו יום מיוחד.
בעוד כל בני העיירה שלא זכו להיות באצטדיון הצטופפו להם יחדיו ביהוד מול מסכי טלוויזיה שחורים ולבנים, אני צפיתי במשחק לבדי בטלוויזיה שבדירה בקריית אונו.
המשחק התחיל….
תל אביב שולחת כדורים נהדרים לשער…יהוד שולחת אותם בחזרה ליציע…
תל אביב פורצת מהאגף…יהוד הודפת כדורים למזנון…
תל אביב יוזמת התקפה נהדרת…יהוד מרחיקה לחניון…
תל אביב מגביהה קרנות לרחבת ה 16……יהוד מעיפה כדורים לרחבת הכותל….
בוא נגיד, שאם בשנת 1973 היו יודעים לבנות בצה"ל בונקרים כאלה, המצרים במלחמת יום הכיפורים היו מטבעים את עצמם בתעלה ולא מחכים לאריק שרון שיבוא לכבוש אותם.
ואז…
בדקה ה 55…שלום רוקבן מעמיד כדור לבעיטה חופשית מחוץ לרחבה של תל אביב.
האדומים מכינים את החומה וכולם מחכים שרוקבן ירוץ ישר בשביל לבעוט בכדור.
אבל מה שלא יודעים בהפועל תל אביב, זה שלרוקבן יש רגל אחת קצרה ואחת ארוכה…ולכן רוקבן…לא יודע לרוץ ישר…
אז רוקבן רץ עם הצד לכדור…ובועט בעיטה משונה שיוצאת לו מסובבת יותר מהראש של אניטה פללי אחרי שהסניפה מאה ליטר של גז מזגנים.

פועל יהוד - הפועל ת"א הפועל יהוד זכתה בתוצאה 0:1 ישראל ששון מניף את הגביע במעמד הנשיא החמישי מר יצחק נבון

פועל יהוד – הפועל ת"א הפועל יהוד זכתה בתוצאה 0:1 ישראל ששון מניף את הגביע במעמד הנשיא החמישי מר יצחק נבון

הכדור יוצא לטיול, תוך שהוא מוסר ד"ש חמה לחומה שמצד ימין שלו, ומשם הוא מחשב מסלו מחדש ולוקח פניה חדה ימינה ישר לכיוון השער של בז'ראנו ונכנס לשם בלי לצלצל בפעמון ובלי לנגב את הרגליים בשטיחון שבכניסה.
…גווווווווווווווווווווווווווווול!!!
באותו הרגע אני קפצתי על הספות בטירוף, כמו גורילה שגילתה כרגע שהגוריל שלה יצא מהארון ובוגד בה עם אבי ביטר.
הצעקות שיצאו מגרוני, כמעט גרמו לאימא שלי לרוץ אלי ולתקוע לי זריקת אפידורל ישר בעמוד השדרה.
במקביל, ביהוד, עיירה שלמה נכנסה לטירוף, אנשים התחבקו והתנשקו, תימנים התחילו לדבר בספניולית, זוגות גרושים קרעו את הגט, ילדים נזרקו מהמרפסות במקום קונפטי, ציון מהפלאפל הלך לאכול חומוס בפינה הלבנה…
בהפועל תל אביב היו בטוחים שהמשחק עוד לא גמור, אבל אז הסתבר לאדומים האומללים שרק מהדקה ה 55 הפועל יהוד התחילה לשחק ברצינות את בונקר האמיתי שלה.. בכל פעם שחלוצי תל אביב התקרבו לרחבה של יהוד הם גילו שם כל כך הרבה שחקנים יהודים, עד שהם התחילו לזרוק מבטים לטריבונות בשביל לוודא שהאוהדים של יהוד לא לבשו במקרה חולצות של הקבוצה, ירדו לדשא והצטרפו למשחק….ורק אז הבינו שחקני הפועל תל אביב את משמעות ביטוי "לשחק עם הראש בקיר".
עברו 90 דקות. הגביע הוא שלנו!
ובעל הבית…מר סעדיה בן גוריון חתוכה…מכריז בזאת על הקמת מדינת הכדורגל היהודית בארץ ישראל…הלו היא מדינת הפועל יהוד!!!
והחגיגות יצאו לדרכן.

כדור הפועל יהוד

כדור הפועל יהוד

באירועי החגיגות קיפחו חייהם כמה כבשים שמנמנות וכן לכבוד האירוע, סעדיה חתוכה פתח בקבוק 777 מיוחד שהוא שמר בארון לפחות מ…הצהריים.
על הבמה עמד מלך יהוד גדול אחד פלוס בקבוק קוניאק או ברנדי בינוני, ויחד הם והכריזו שני הכרזות ענקיות:
1. שלושה ימי מאכל ומשתה מהודו ועד כוש וחופש מלימודים בבית הספר.
2. כדורגל לכול ילד, ילדה ורמש על פני אדמת העיירה.
וליאור הצעיר צופה בטלוויזיה מדירתו שבקריית אונו ועיניו נוצצות.
"שלושה ימי חופשה מלימודים!!!…תודה לך שלום רוקבן…תודה לך…משחרר תלמידים אסורים משביים…מתיר מורות עגונות…פותח שערי שמיים…סוגר שערי בית ספר…"
לקחו כמה שעות טובות לענני האלכוהול להתבהר ובעיירה כבר העביר זה לזה את הודעת ביטול החופשה מלימודים.
ככה זה היה ביהוד. בלי פייסבוק, וטוויטר ואינסטגרם. חמש דקות, וכל העיירה יודעת את כל מה שהיא צריכה לדעת….וגם את מה שהיא לא צריכה.
אבל אני ואימא שלי…אנחנו גרים בקריית אונו. היום היו קוראים לזה "איזור בלי קליטה".
בבוקר המחרת אימא שלי לא מעירה אותי לבית הספר- הלו חופשה!
היא נוסעת לבדה לעבודה בקופת החולים ואילו אני קם בתשע ויוצא מהבית ברגל לכיוון החברים שלי ביהוד, עם גופיה קרועה, כפכפים וכדורסל.
שעה אחרי כך, אני כבר ברחבת מגרש הכדורסל העלובה של בית ספר "רמז", זורק את הכדור לסל וממתין שילדים אחרים יתעוררו משנת החופשה שלהם ויגיעו למגרש למשחק של "שניים על שניים".
באחת הזריקות הכדור פוגע בטבעת וקופץ ימינה. אני מזנק אחריו, מאבד שיווי משקל ומרגיש איך גופי מתחיל בתנועת נפילה לעבר הרצפה ומוחי מתחיל לדמיין כבר את תחושת המפגש הכואב המתקרב עם רצפת האספלט הלוהטת.
אבל במקום זה…
במקום זה אני מרגיש מן רכות נעימה, כמו נפלתי על מזרן מים חלקלק, סופג, מחבק, ומכיל…
רק אחרי כמה שניות הסתבר לי שלמזרן הנעים הזה קוראים "החזה של מנהלת בית הספר "רמז", הגברת ענת דובדבני".
היא הביטה בי במבט המום, נגעל וזועם, כאילו אשתו של השטן עשתה הפלה והעובר נפל מהשמיים ישר עליה.
"ליאור!!!!????….מה!!!!??? אתה!!!!??? עושה!!!!!??? פה!!!!!???"
"א…אני….אני….משחק…כדורסל…המנהלת"
"באמצע השיעור!!!!???? בלי תלבושת!!!!???? יחף!!!!!!!????"
"א…אההה…איזה שיעור, המנהלת?….מה, את לא רואה כדורגל?…."
ובכן….
רק אחרי שאימא שלי הוזמנה בדחיפות לעזוב את קופת החולים ולהגיע מיד לחדר המנהלת, הובררה אי ההבנה ואני יצאתי מהמקרה יחסית בשלום.
אמנם שלושה ימי חופש לא קיבלתי, אבל הי!….זכיתי ליפול על המנהלת!
נ.ב
את ההכרזה השנייה, חתוכה אכן קיים…חלקית.
כל ילד ביהוד אכן קיבל משהו עגול שצבוע במשושים שחורים ולבנים.
זה לא היה בדיוק כדורגל, אלה יותר משהו שניראה כמו תוצאה של מה שנולד אחרי שכדורגל אונס בלון יומולדת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים